כל פעם כשהאתר הזה נופל הוא חוטף עוד ועוד מכות ועוד אנשים נעלמים מכאן. פעם הייתי ציני בקשר אליו, במיוחד בזמנים שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כן, למי אכפת, שהאתר יפול, שהכל ימחק, לא אכפת לי. היום זה לא ככה. זה מקום המפלט שלי, זאת עיר המקלט שלי. תמיד היה, אבל פתאום כשהעלמות הופכת ממשית כל כמה חודשים אני מבין כמה המקום הזה חסר לי. והנה, הוא חזר, והשמועות אומרות שרק לחודש. ומה נעשה? איך נלחם?
אנחנו אנשים מכורים. לא הרפנו כשישראבלוג איבד את הפופולריות שלו. לא הרפנו גם כאשר כל החברים שלנו עזבו ונשארנו כאן אנונימיים לחלוטין. לא הרפנו גם בתקופות שהאתר התחיל בגסיסתו האיטית. כי אנחנו אוהבים את המקום הזה, הוא ביתת, הוא קהילה. אין אף אחד מהבלוגרים שאני עוקב אחריהם שאני לא באמת אוהב. אין אחד שאני קורא שהיה לו חרא של יום ולא מרגיש בלב צביטה או דאגה. גם אם אנחנו לא מכירים ומתקשרים בעיקר תוך כדיי כתיבת הפוסטים והתגובות, אני מרגיש שלא אקבל הכלה כמו שאני מקבל כאן בכל פלטפורמה אחרת. וכן, לצערי הכתיבה היא לא משהו שאוכל להפסיק לעשות ואם לא תהיה ברירה אעבור לבלוגספירה אחרת. אבל אני לא רוצה. אני רגיל פה. אני רוצה פה. כי זה הבית שלי כבר הרבה מעבר לעשור. חבל שהאנשים הגדולים מלמעלה לא מבינים את זה.
קרו כל כך הרבה דברים בחודש האחרון שרציתי לחלוק כאן ולא הייתה לי האפשרות, ועכשיו כשכולי מנופח וכואב אין לי אפילו מילים. אני על רכבת הרים, לא חדש האמת, אבל הכתיבה פה מפחיתה את הבחילות.
אני אוהב אתכם. ואני סופסוף מרגיש שאני כן רוצה לגבות את הבלוג הזה, אבל כרגע אין לי אפשרות והדד ליין מתקרב בצעדי ענק.
ומה נעשה? איך נלחם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkuiro