החלטתי לפתוח בלוג בעיקר כדי שיהיה מקום שבו אוכל לכתוב מה עובר עליי בלי שיהיה אכפת לי מהתגובות, הערות או מחשבות של אנשים.

בזמן האחרון עם כל מה שעבר עליי הספקתי לאבד את רוב החברים שלי, כי בואו נודה בזה - אף אחד לא רוצה להקשיב לבעיות של אחרים, ולי יש נטייה להגזים בתיאורים דרמטיים גם כשהם לא נחוצים (היי, אולי בבלוג זה דווקא יהווה יתרון).

למה בישרא? כנראה בגלל שהפורמט פה נראה לי הכי נוח. אולי זו טעות, אולי רוב הגולשים צעירים מדי ואולי אני אזכה לתגובות לא קשורות שאולי יפגעו ברגשות שלי. שוב אותו לופ של "אולי אולי אולי" שאני משתמשת בו כל כך הרבה בחיי.

יצא לי להסתובב קצת ברחבי הבלוגים פה ולעתים רחוקות נתקלתי בפוסט שבאמת גרם לי לרצות להגיב. אני מניחה שאני באמת מעדיפה לכתוב לעצמי, לדמיין שהבלוג הוא מגירה. מנטליות של דור סוף המילניום - מעדיפים להקליד מאשר לכתוב בעט על דף ספוג דמעות.

אני מצפה שהבלוג באמת יוכל לספק לי פינה "חמה" ובטוחה שאני אוכל לפנות אליה ברגעים קשים, במקום להוציא את הקיטור על אנשים קרובים ולהרוס לעצמי את החיים החברתיים... ולא רק החברתיים.

אבל מה אני מברברת... נחייה ונראה. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?