הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב קשה מבלי להרוס שום דבר מסביב או לאבד אנשים חשובים, היא להתנהג כאילו שהכל בסדר ולמצוא מקומות אחרים להוציא בהם את העצבים. למצוא אנשים אחרים, חשובים פחות, לדבר איתם על הנושאים האלה.

או להוציא כסף על פסיכולוג. זה משהו שלא כל כך הלך לי... לא מסוגלת להיפטר מהדחף לחסוך. לחסוך. תמיד לחסוך. ליום גשום? ליום שבו אצא מהבית ואגור עם בחיר לבי? לא ברור בשביל מה, אבל אני ממשיכה לחסוך.

אני לא מבינה למה אסור לי לשתף את האנשים שהכי חשובים לי בעולם... אסור לשתף "יותר מדי". הם עלולים להיבהל, לברוח, לעזוב אותי.

הם עלולים להיעלם.

אני עלולה לאבד אותם.

אני עלולה לאבד אותו.

אני לא רוצה לאבד אותו. אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. גם אם זה אומר להחביא את הרגשות שלי, לשפוך אותם באוזני המתנדבים בער"ן או על דף... או עמוד וירטואלי. קשה לי, אבל יהיה יותר קשה אם המצב הנפשי שלי יעלה לי באהבת חיי.

הצטברו כל כך הרבה רגשות שליליים, כל כך הרבה מחשבות רעות, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

או שאולי כהרגלי אני פשוט לא מצליחה להתרכז מספיק כדי לעשות משהו כמו שצריך. עוד תופעת לוואי של ההפרעה הנוראית הזו.

אני מתגעגעת אליו, כל כך.

הוא היחיד שהכניס הגיון לחיי בתקופה האחרונה. האהבה היחידה שלי... שאף אחד מהעבר לא משתווה אליו ואף אחד בעתיד לא ישתווה אליו.

תחזור אליי... בבקשה.