כל יום הוא מלחמה מזדיינת במדינה הזו. אי אפשר לצאת החוצה בלי שמישהו יהרוס לך את היום ובלי להיגרר לויכוח מפגר.

אפילו כשאני על כדורים קשה לי עם זה. אני מפחדת לרדת מהכדורים כי אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם כל החרא מסביב.

אני הכי שונאת את הלילות. אני מרגישה נורא ובודדה ואין לי עם מי לדבר. אני באמת מרגישה רע ואני אפילו לא עייפה ברוב הלילות.

אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות האלה. אין לי למי לפנות ואף אחד לא מתקשר. גם אלה שיודעים שרע לי ויודעים שאני זקוקה להם. מאוד זקוקה. למה אני תמיד זו שזקוקה ומתגעגעת ואף פעם לא זו שמתגעגעים אליה?