באמת שאין לי כוח כבר לכל השטויות האלה.

העבודה רוצה לתקוע אותי בלי הסעות באמצע הלילה? אז אני לא אחסוך שקל לשקל כמו הסטודנטית הענייה שאני באמת - אני אקח מונית הביתה על חשבוני, למה לא. עדיף להיתקע באמצע שומקום עם מיליארד ערסים? לא, לא עדיף. החיים שלי יותר יקרים. אז אני מתפשרת על כסף למען עבודה שאני אוהבת. פסדר... אשרוד.

החברים שלי רוצים לתקוע אותי לבד? וואלה, שייהנו. אולי אני צריכה לשקול מחדש את כל הפרונט האכפתי שאני תמיד מציגה לחבריי. אז פעם הבאה שהם יהיו בצרה, אני לא אציע לחלץ אותם ואני לא אהיה שם כדי לנחם אותם. שיחפשו פראיירית אחרת שתסבול את כל החרא שלהם ולא תיקח לעצמה שומדבר. שיחפשו, לא ימצאו אחת כמוני.

ההורים שלי רוצים להמשיך להתנהג איך שהם מתנהגים? טוב, להם כבר אין לי מה לומר ממילא.

וכל בחור שהייתי יכולה לפתח איתו מערכת יחסים יכול למצוץ לי, סליחה על הביטוי. הם תמיד קופצים כשהם צריכים משהו, אבל אפילו כבוד מינימלי אני לא מקבלת מהם. רק שמועות ותככים ועלבונות.

אחר כך אני עוד צריכה לנחם אותם כשמישהי אחרת זורקת אותם, כי איכשהו תמיד יוצא שאני יוצאת עם "ידידים" שלי. שיזדיינו, חלאס.

ואולי אני צריכה להגיע למצב כזה, שאני חולה ולבד ואף אחד לא מוכן אפילו לענות לי לטלפון או לאסמס, כדי להבין שאני מבזבזת את זמני על כל האנשים הלא נכונים.

עריכה: אולי אם אני איעלם לפרק זמן מסוים, הכל ישתפר.

ואולי הפתרון הוא פשוט לבכות ולהירדם.