אפשר לומר שכל הדברים הרעים שקרו בשנה האחרונה גובים את מחירם.

חשבתי שאני אוכל להתעלם מזה, חשבתי שאני מסוגלת להמשיך הלאה אבל הגעתי לנקודת הרתיחה וכבר אי אפשר לטאטא את החרא מתחת לשטיח.

פתאום אני קולטת שאני נגעלת מדברים מסוימים שקרו לי ושעשיתי. הלוואי והייתי יכולה למחוק הכל מזכרוני.

למחוק אפילו את הרגשות שהצטברו במהלך התקופה האחרונה, להתחיל הכל מחדש.

לשכוח את האנשים שאני לא צריכה לזכור.

אני רק רוצה קצת שקט. טיפה. ממש טיפה של שקט.

זה כנראה הדבר שהכי חסר לי.

אני מרגישה כאילו שהרגשות שלי הם הבוץ בביצה והיא עומדת לעלות על גדותיה.

אני מרגישה כמו השירותים בציבוריים בטריינספוטינג.

אין לי מושג מה אפשר לעשות כדי לשכוח הכל או לפחות להמשיך להדחיק.

ביומיים האחרונים אני בוכה הרבה. אני מרגישה לפתע ריקנות מפחידה שלא עוזבת אותי.

לא הצלחתי לישון.

אני מרגישה כאילו שהחיים לא שווים כלום. כאילו שהכל אפור ואין מצב שקרן שמש תחדור ליער האפל שהוא חיי.

כמה דרמטי.

אילו רק היה אפשר לישון... לישון ולא להתעורר בשבועות הקרובים. להתעורר בזמן אחר, במקום אחר, בתור מישהי אחרת. בעצם לא, אני אוהבת את עצמי. אז רק להתעורר בזמן אחר, במקום אחר, מוקפת באנשים אחרים.

והעיקר - לחסום את חוסר האדישות שמאפיין אותי. נמאס לי שאנשים משפיעים עליי בצורה כזו. ולאף אחד אחר כמובן לא אכפת, רק אני המפגרת שמקדישה בכלל מחשבה ל"חברים" שלה.