מאזינה לדיסק השני באוסף הלהיטים של דייויד בואי.

הפעם יהיה לי יותר קשה להתרכז, כי סוף סוף קניתי קלונקס ואני קצת לא מפוקסת ורדומה. הרגשתי שאני חייבת להמשיך לכתוב.

בפוסט הקודם סיקרתי את שנותיי בבית הספר, הפעם אני אתמקד בכל הקשור לצבא ועבודה.

מי שמעוניין או קורא קבוע או משהו, מוזמן בהחלט לעיין בפוסטים הקודמים.

האמת שלא בהכרח רציתי לצאת מהצבא, אבל אחרי הראיון הקצר באימות הנתונים הבחורה שם פשוט נתנה לי ישירות הכוונה לקב"ן אז נרשמתי אצלו וזימנו אותי לשיחה.

השיחה שהיתה לי עם הקב"ן היתה אחת השיחות הכי מדהימות שהיו לי עם נפש חיה כלשהי בשנות חיי. פשוט דיברנו על הכל, גוללתי בפניו את קורות חיי והרגשתי שהוא באמת מבין אותי. הוא ראה שאני ממש לחוצה ואפילו ניגש אליי כשחיכיתי אחר כך לתאריך זימון, שם את ידו על כתפי ואמר לי "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אני רואה שיהיה לך קשה בשירות ואני מאמין מכל הלב שזה יכול להזיק לך יותר מאשר להועיל אז נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לך".

אחרי זה זומנתי לשיחה עם פסיכיאטר צבאי, עם אמא שלי. גם בפניו נפתחתי לחלוטין והוא אמר לי ישירות "את לא תשרדי את הטירונות. זה יגרום לך לצלקות שרק יוסיפו לחרדה שלך ולדעתי זה פשוט לא שווה את זה".

בועידה השלישית דיברתי עם האדם שאחראי על הפטורים והוא פשוט חתם לי על תעודת שחרור זמנית ושיחרר אותי לדרכי. הרגשתי הקלה כל כך מטורפת באותו יום - וכל זה התרחש בחופש הגדול - שפשוט חזרתי לי"ב עם תחושה קצת יותר טוב.

אני זוכרת שכשקיבלתי את הצו הראשון שלי במהלך השביתה הגדולה של י"א בכיתי במשך שלושה ימים, כל כך פחדתי מהרעיון שאני שוב אצטרך להיות במסגרת כמו התיכון, בלי חופש, אצטרך להיות כל יום בחברת אנשים שאני אולי לא אסתדר איתם ללא אפשרות לברוח.

בכל אופן, בסופו של התהליך הרגשתי הקלה עצומה.

במהלך י"ב ידעתי שאני כבר לא אתגייס אז היה קצת קשה עם השאלות של אנשים מהכיתה לגבי תאריך הגיוס שלי וכל זה... פשוט אמרתי שאין לי מושג מתי אני מתגייסת ולאן. ניסיתי להתחמק מהשאלות האלה בכל מחיר.

אז לא, לא אכפת לי מה יגידו - אני יודעת שזה קרה לטובה.

אחרי התיכון נרשמתי ללימודים במכללה למינהל. לימודי תעודה, לא משהו נוצץ, סתם כדי שיהיה לי בסיס. במשך שנה למדתי הנהלת חשבונות ויחסית אהבתי את זה [בעיקר כי באותה תקופה הייתי בטוחה שמה שחשוב זה שיהיה לי מקצוע בעל פוטנציאל להיות רווחי].

בעצם לא הפסקתי ללמוד מאז סוף התיכון. בספטמבר אחרי סוף התיכון חזרתי ללימודים במכללה, למדתי שם שנה ובסתיו בשנה שאחריה נרשמתי לעוד קורס בלימודי תעודה. אחרי שהוא נגמר נרשמתי לקורס באיטלקית באוניברסיטה הפתוחה.

אני אוהבת ללמוד. אני מאוד שמחה שיש לי אפשרות כלכלית להגשים חלומות עכשיו. תמיד חלמתי ללמוד שפות וזה סוף סוף קורה.

השנה אני מתחילה תואר ראשון במדעי הרוח. מאוד מתרגשת, מאוד שמחה שהתעלמתי מאנשים שאמרו לי שאני צריכה ללכת ללמוד כלכלה או משהו אחר שבטוח יעזור לי במציאת עבודה. איך שאני רואה את זה - אנחנו חיים בהווה, ברגע, אי אפשר לחשוב מה יהיה בעוד כמה שנים כי אפילו לא בטוח שמשהו ימשיך לקרות [על תאוריות הקונספירציה אני אדבר בפוסט נפרד]. העיקר ליהנות ולהפיק את המיטב מהחיים כל עוד אפשר. כרגע עושה לי טוב ללמוד קולנוע וספרות, אז לזה נרשמתי.

עכשיו בעניין העבודות בחיי:

בזמן התיכון לא עבדתי, בכלל החרדה, מאוד התביישתי אפילו ללכת לראיונות עבודה.

אבל ברגע שמצאתי את העבודה הראשונה שלי הכל התגלגל יחסית סבבה. מאז לא הפסקתי לעבוד.

העבודה הראשונה היתה בטבע קסטל - למי שלא מכיר, זה סופרמרקט בסגנון טבע עדן מרקט-  רק תל אביבי וממש פלצני. עבדתי שם חודשיים לפני שהם קלטו שהעסקים לא הולכים וסגרו את הסניף.

אחרי זה מצאתי עבודה באחת מרשתות בתי הקפה. זו היתה אחלה תקופה. היו לי חברים שם והיה לי מאוד עצוב לעזוב כשמצאתי עבודה "במקצוע" שלי. התחלתי לעבוד באל-על במחלקת הנהלת חשבונות.

אני חושבת שמכל העבודות שלי, דווקא באל-על שזה נחשב למקום מכובד ונראה טוב בקורות החיים, זה היה המקום הכי מחורבן. שעות לא הגיוניות, הייתי יוצאת מהבית ב6 וחצי בבוקר וחוזרת הביתה ב6 וחצי בערב והכל בשביל משכורת מינימום ללא אפשרות לשעות נוספות או בונוסים או כל דבר אחר שהיה נותן מוטיבציה להמשיך.

דווקא היו מרוצים ממני שם - עשיתי עבודה של 4 עובדים, חסכתי להם בכסף, אבל לא קיבלתי שומדבר בחזרה.

אחרי ארבעה וחצי חודשים שבהם פשוט לא היו לי חיים, לא הייתי יכולה אפילו להירשם ללימודים נוספים בגלל שעות העבודה הבלתי גמישות, התפטרתי.

העבודה הבאה שלי היתה בחנות נעליים והדבר הטוב היחיד שם היה הנחמה בכך שאני הגרסא הנשית של אל באנדי.

בסופו של דבר תקעו לי סכין בגב ופיטרו אותי בצורה הכי מכוערת שאפשר. אבל לא נורא, התגברתי.

עכשיו אני עובדת בעבודה שאני מאוד אוהבת, עם אחלה צוות, שבאמת תומך ובאמת כיף לבוא לעבודה. אז בתחום הזה הכל סבבה לגמרי, טפו טפו טפו.

אבל גם זה לא נורא, ייפטר בזמן הקרוב.

אני חושבת שבפוסט הבא אני אגיע כבר לעניין החברתי בחיי, שכרגע הוא זה שגורם לחרדות שלי להימשך.

עד אז לילה טוב ותשמרו על עצמכם.

*המשך יבוא*