הפעם אני אתמקד בחיי האהבה שלי.

כן, עדיף להתחיל את זה בדרך הכי יבשה ופשוט להציג את העובדות, אחרת אני אתחיל לבכות כמו מפגרת.

מההתחלה הרגשתי איתו שאני לא הבחירה הראשונה שלו, לא יודעת אפילו למה, זה פשוט הרגיש לי ככה. אני מניחה שאני פשוט לא מצליחה לקבל את העובדה שמישהו באמת יכול להיות מעוניין ספציפית בי.

הקשר איתו היה לגמרי לא בוגר, הוא היה ילד [הוא היה בן 15 וחצי כשהתחלנו לצאת.. זה באמת כלום]. אני זוכרת שבכיתי המון בגללו, בגלל הדברים שהוא לא הבין. בכיתי כי הוא הבריז לי ולא הראה לי אהבה ובאותה תקופה הייתי חלשה ולא היה לי אומץ לצאת מהקשר הזה כי הוא היה בעצם היחיד שהכרתי מכל התיכון הענק.

הקשר איתו באמת לא היה בשל, לא רק בגלל הילדותיות שלו אלא גם בגלל שאני עצמי לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, ממנו ומהקשר.

איכשהו בכל זאת נשארנו ביחד שלוש שנים.

אני ממש לא רוצה להיכנס לתיאורים פורנוגרפיים בבלוג, אבל אני חייבת לכתוב על הפעם הראשונה כי אני חושבת שהיא גרמה להרבה לחץ פוסט-טראומטי.

החלטנו לנסות לקיים יחסי מין בגיל 17, אני יזמתי את זה, הוא לא ממש גילה עניין אבל בכל זאת עשינו את זה וזה היה נורא. באמת שזו היתה חוויה פשוט זוועתית. כאב לי מאוד וירד הרבה מאוד דם. לפני המעשה קראתי הרבה בפורומים ובכולם היה כתוב שזה כואב מעט ויורד מעט דם - אז לא! זה לא תמיד נכון. לי כאב מאוד וירד המון דם.

אחרי התקרית הזו הוא לא התקשר אליי במשך כמה ימים. אני חייבת לציין שזה עירער אותי כי הרגשתי מספיק רע עם העובדה שאיבדתי את בתוליי בצורה כל כך לא רומנטית וכואבת.

אחרי הפעם הראשונה קיימנו יחסי מין אולי 5 פעמים בשנתיים שנותרו לקשר שלנו. אני יודעת שזה נשמע מוזר שלא היינו פעילים מינית יחסית לזוג שהיה הרבה זמן ביחד - בסופו של דבר התגלתה לי הסיבה האמיתית לכך. הוא א-מיני. במשך כל השנים האלה אכלתי תסביכים על כך שהחבר שלי שנמצא איתי תקופה כה ארוכה לא נמשך אליי מספיק כדי ליזום מין ובסוף מסתבר שהוא א-מיני.

המשכנו להיות ביחד כי היה לו נוח איתי, הוא אדם פאסיבי ולא רצה להתחיל לחפש מישהי אחרת. אני מדי הרגשתי חלשה מבחינה חברתית ולא חשבתי שאני אמצא מישהו אחר, וגם פחדתי להישאר לגמרי לבד אז המשכתי את הקשר איתו למרות שלא נמשכתי אליו מינית, הוא לא עניין אותי, כל פגישה איתו היתה נטל.

בסופו של דבר החלטתי שנמאס לי להרגיש כלואה ולא מסופקת. נפרדתי ממני. אני מודה שלא עשיתי את זה בדרך הכי דיפלומטית שאפשר אבל זו הדרך היחידה שהתאפשרה באותה סיטואציה. אני לא מתחרטת על זה, כי אם זה לא היה קורה בדרך שזה קרה בה זה לא היה קורה בכלל.

אחרי זמן יחסית קצר התחלתי לפתח רגשות כלפי ידיד קרוב שלי. לאחר תקופה ממש קצרה הכרזנו על קשר והייתי הכי מאושרת בעולם.

אני חושבת שזו האהבה האמיתית היחידה שהיתה לי. כל כך אהבתי אותו, אין לי אפילו מילים לתאר את התחושה הזו מרוב שהיא מילאה אותי לחלוטין.

הייתי מתעוררת לידו בלילות וחושבת לעצמי שאני לא יכולה לאבד אותו, אני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהוא ימשיך לישון ככה לידי.

הקשר איתו לא היה קל כי הוא אדם שזקוק לחופש והוא היה מסוגל להיעלם לימים שלמים בלי להודיע מראש. זו התקופה שבה פיתחתי חרדת נטישה די רצינית, בעקבות כך שהוא פשוט היה נעלם ולא עונה לטלפונים, לא ידעתי מה קורה איתו, לא ידעתי אם הוא בסדר או אפילו אם הוא חי. אולי זה נשמע מטופש לדאוג ככה אבל באמת פחדתי. פחדתי שהוא החליט שנמאס לו ממני ונעלם.

כשהיינו ביחד, אלה היו הרגעים הכי מאושרים בכל חיי. אף פעם לא הרגשתי מאושרת כמו שהרגשתי לידו. אפילו רק מהריח שלו הרגשתי אופוריה חסרת גבולות.

הוא נכנס לתקופה עמוסה בחייו בגלל הצבא, המשפחה וכו', ובסופו של דבר הוא פשוט נפרד ממני.

הפרידה הזו באה בהפתעה, בוקר אחד הוא פשוט התקשר ואמר שלדעתו אנחנו צריכים לסיים את הקשר.

יום למחרת ניסיתי להתאבד. בלעתי כדורים ובמזל ההורים שלי הגיעו הביתה.

אני לא יכולה להסביר למה עשיתי את זה. הרגשתי כאילו שחיי לעולם לא יהיו שלמים שוב.. כאילו שכבר אין טעם.

אחרי התקרית הזו המחשבות על התאבדות לא עזבו אותי. לא ישנתי, בקושי אכלתי, את הלילות ביליתי בחברת סכין יפנית... הייתי מדממת בכמויות ולא היה אכפת לי אפילו. פיטרו אותי מהעבודה, בצדק, כי לא תפקדתי. ניתקתי קשר מהחברים שלי כי אף אחד מהם לא הבין אותי. בכיתי כל היום וחתכתי כל הלילה.

אחרי שבועיים הוא התקשר ואמר שהוא מתחרט על כך והוא כן אוהב אותי ורק אותי, רוצה להיות איתי, רוצה להתחתן, כל החבילה.

אמרתי לו שאני לא מסוגלת להיות בקשר כזה עם מישהו שלא סגור על עצמו כי אני עדיין אוהבת אותו ואני מפחדת שאני אפגע בעצמי שוב אם הוא יחליט שוב שלא בא לו.

אחרי הפרידה עשיתי הרבה מאוד שטויות, כמו לשכב עם גברים רנדומליים. עשיתי סמים, התחלתי לעשן, הייתי שותה וויסקי לבד בבית בצהריים. פשוט קלישאה נוראית.

ואז הגיע האחרון.

בהתחלה חשבתי שהוא ממש נחמד ומעוניין בי, לא היה אכפת לו מהמטען הרגשי שלי ובאמת נהנינו ביחד. הרגשתי טוב, הרגשתי כאילו שאני שוב חיה. נמשכתי אליו, היה לי כיף איתו אבל לא רציתי קשר זוגי. רציתי פשוט להיות עם מישהו שמוצא חן בעיניי.. לא רציתי את האחריות של קשר, כי הפעם האחרונה לא עשתה לי טוב.

בסופו של דבר אחרי חודשים ארוכים כן נכנסנו לקשר רשמי.

לא הרגשתי שזה "זה". היה לי מאוד כיף איתו ואהבתי להיפגש איתו והכל, אבל לא הרגשתי שזו אהבה. וזה בסדר, לא חייבים להרגיש ככה ישר. אבל הוא התעקש שאני ארגיש ככה, התעקש להגדיר את זה כך והיו בינינו הרבה מתחים על הרקע הזה עד שהחלטתי שעדיף להתפשר ולהעמיד פנים כשצריך.

תוך כדי הקשר שלנו מצאתי עבודה חדשה, נרשמתי ללימודי תואר ראשון, ניסיתי להתחיל את החיים ולהתגבר על העבר שלי.

ואז הגיעה המכה האחרונה.

כתבתי על זה בבלוג גם... היתה לי בהלת הריון בעקבות דימום חריג שנמשך מספר שבועות. הלכתי כמובן לרופא והוא שלח אותי לאולטרסאונד, בדיקת דם, אמר לי אפילו לקנות בדיקת הריון בסופר פארם ליתר ביטחון. הייתי לבד ומפוחדת, לא ידעתי מה לעשות. באולטרסאונד ראו כתמים חריגים ברחם שלי... התחלתי לפחד ממשהו יותר רציני מהריון לא רצוי אפילו.

התקשרתי לחבר שלי כשהייתי אצל הרופא, כי הייתי לבד ולא היה לי למי לפנות בשביל תמיכה. הוא אמר שהוא לא יכול לדבר כי הוא נכנס לאימון. בסדר, הבלגתי על זה. בסדר, אז אני לבד ואני מפחדת אבל הוא עסוק, אפשר להבין.

אחרי זה הוא פשוט לא ענה לי במשך שלושה ימים... חסם אותי בפייסבוק ואז כשכן ענה אמר שזה לא מתאים לו יותר.

ככה נגמר הקשר האחרון שלי. וטוב שנגמר למען האמת.

בהתחלה תכננתי לכתוב גם על תמונת המצב הנוכחי אבל הפוסט התארך יותר מדי ועדיף להשאיר את הדרמה העכשווית ליותר מאוחר.

לילה טוב והמשך יבוא.