היא אוהבת אותו.

זה כל מה שהיה חשוב באותו רגע.

לא היה אכפת לה מהצלקות שעל הידיים והרגליים שלה, לא היה אכפת לה שהיא מסריחה מאלכוהול בחמש אחר הצהריים.

לא היה אכפת לה לעשן את הסרטן שיבוא בעוד עשרים שנה.

הדבר היחיד שהעסיק אותה אז היה הוא. הוא, רק הוא. כל השאר לא חשוב.

מבעד לערפל שנגרם מהשילוב של כדורים ואלכוהול, היא עדיין זכרה כל פרט מהקשר שלהם. הזיכרון גרם לה לכאב ובו זמנית גם מילא אותה בתחושה של שלמות. שלמות שלא תחזור.

חלק ממנה לא האמין שכל זה קורה.

היא אף פעם לא חשבה שתגיע למצב הזה.

כשהם היו ביחד היא הרגישה הכי מאושרת, שלמה, חשבה שככה יהיה תמיד. מי היה יכול לדעת שזה יגמר בכזו פתאומיות?

באותה מידה שהיא זכרה את כל הדברים הטובים, היא גם זכרה איך זה נגמר. היא זכרה את שיחת הטלפון שהגיעה בוקר אחד, ללא שום אזהרה, והרסה לה את החיים.

היא הרגישה שאין תקווה ושעולמה חרב עליה.

לאן היא תפנה בלעדיו? מה היא תעשה? כיצד תמשיך לחיות?

איך בכלל אפשר להמשיך לחיות אחרי שהאדם שהיה חשוב לך יותר מהחיים, יותר מכל דבר אחר, עוזב אותך?

היא לעולם לא תהיה שלמה שוב.

הוא עזב וכל מה שנותר זה חלל ריק שאי אפשר למלא.