אז מסתבר שמצאנו את השריטה הכי הכי עמוקה שלי: אני נדלקת על בחורים א-מיניים. זה משתלב מצוין עם שבוע המודעות לעניין.

אחרי שאמרתי לו את זה פשוט התעלמתי ממנו באלגנטיות. הוא דווקא פנה אליי די הרבה, אבל באמת שהרגשתי שאם אני אתחיל לדבר איתו אני או אתפרץ עליו או אתחיל לבכות, בגלל שהוא באמת פגע בי. היה לי כואב אפילו להסתכל עליו.

בכל מקרה, תפסתי מרחק ממנו עד כמה שזה היה אפשרי במסגרת העבודה וככה סיימתי 6 וחצי שעות.

אני אפילו מוכנה לשים בצד את הרגשות שהיו לי כלפיו, כי זה לא מה שפוגע בי במצב הזה. לא ייחסתי לרגשות האלה חשיבות כזו גדולה. יותר אכפת לי שמישהו שהייתי ביחסים סבבה איתו מסוגל לעשות לי משהו כל כך משפיל. איך אני אמורה לסמוך על אנשים אחרי תקריות כאלה?

לפעמים אני מרגישה מנותקת מהעולם. למשל כשאף אחד לא עונה לי לטלפונים. מתעוררת בי מין תחושת מועקה כזו, כאילו שאני נמצאת בתוך סרט פוסט-אפוקליפטי ואני היחידה שנותרה. אני והלקוחות בקניון. או אם אני בבית, אז רק אני.

הפסיכיאטרית שלי אומרת שזה בגלל חרדת הנטישה שלי.

התחלתי ללמוד! סוף סוף אני לומדת משהו שאני אוהבת ומגשימה לעצמי חלום (:

אני כל כך גאה בעצמי.