אני חושבת שרק עכשיו אני באמת מתחילה לעכל שהרגשות שלי נפגעו בתקרית ההיא.

היו לי רגשות כלפיו, משהו אמיתי או לפחות משהו שחשבתי שהוא אמיתי, והוא דרך על זה. זה נגמר. זה לא יכול לחזור. אני עדיין קצת מרגישה ככה, למרות שאיבדתי לחלוטין את הכבוד שלי כלפיו - אבל אם בהתחלה היה סיכוי טוב שמשהו יתפתח, עכשיו זה נהרס לגמרי.

עוד סיפור אהבה קטנטן שהתנפץ לרסיסים.

עוד גבר שבגד באמון שלי.

הדבר החיובי בסיפור הוא כמובן שזה מעולה שהוא בגד באמון שלי בשלב כל כך מוקדם ושמערכת היחסים שלנו לא צברה תאוצה, אחרת הייתי יכולה לגלות את פרצופו האמיתי בשלב הרבה יותר טראומתי. ככה הוא חסך לי הרבה עצבים ואנרגיות ובכי מיותר.

זה מה שטוב באנשים שמאכזבים אותך בשלב מוקדם של הקשר שלכם - הם חוסכים לך כאב ראש.

מוזר לי להרגיש איך שאני מרגישה ביחס אליו. מצד אחד אני באמת פגועה ומאוכזבת ברמות, אבל מצד שני אני גם מתאבלת על כך שאני לא אוכל לראות בו יותר את הבחור המושלם הזה שראיתי. שחשבתי שאני רואה.

אני לא יודעת איך אני אוכל בכלל להיות איתו באותו חדר, כל כך לא נעים לי. הוא לא מבין שאני כועסת עליו. לא מבין שהוא פגע בי. אני גם לא יכולה להגיד לו כי אני יודעת שזה לא יעזור בכלום, רק יגרום לי להיראות חלשה. ייתן לו עוד סיבה להרגיש שהוא מעליי.

אני יודעת, אני יודעת - המשחקים האלה מפגרים. מה אפשר לעשות במצב כזה? זה לא סתם מישהו שאני רואה פעם במיליון שנה, זה מישהו שאני רואה לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך כמה שעות טובות, אני לא יכולה להיות כנה איתו ולצפות להתנצלות ולצפות שהכל יחזור להיות כמו שהיה.

אני פשוט צריכה לחכות... לחכות שיעבור לי.

למה זה כל כך קשה? למה בכלל צריך להרגיש ככה מלכתחילה כלפי אנשים? ולמה אין תשובה מספקת?