רגשות שהיו רדומים אצלי פתאום התעוררו מחדש, במלוא תפארתם.

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו במהלך היום, משהו שעד לא מזמן לא עשיתי בכלל. אני גם מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו אשכרה, למרות שאין הרבה למה להתגעגע.

כלומר, לא היה בינינו משהו רציני ואני בספק שאי פעם יהיה. אנחנו ידידים, לא? כמו בשיר של איימי ויינהאוס.

רק לא בדיוק.

אני מאוד אוהבת להיות לידו, אוהבת את הריח שלו ואוהבת את איך שאני מרגישה בסיטואציה הזו.

אני לא אוהבת את הידיעה שזה חד צדדי.

מצד שני, העובדה שזה חד צדדי לא מורידה מהערך של הרגשות שלי.

אבל בעצם, אני לא אמורה בכלל לחפש נחמה בעניין הזה ואני באמת באמת חייבת כבר ללמוד לא להסתבך בענייני רגשות, כי זה רק מוביל למחוזות לא נעימים.

מתי תהיה לי תקופה נטולת גברים?

(לזה התכוונתי כשכתבתי "יותר מדי גברים").

אני מבולבלת.

ואולי אני זקוקה למישהו לידי. או לא זקוקה לאף אחד?