אממ.

אני סתם מתעקשת להרגיש משהו כלפי אנשים שלא ממש מגיע להם. לא מגיע להם בגלל שהם שולחים סימנים מבלבלים.

וכן, לנשק אותי ולהיות אינטימי איתי ואחר כך לא לדבר איתי ולשכוח אותי זה מבלבל. גברי-טיפוסי, אבל מבלבל.

אני מאוד משתדלת לחסוך בדמעות כרגע, כי ברור לי שאין לי באמת על מי לשפוך אותן.

אני כנראה פשוט אחזור לבחור הקודם. אני מעדיפה להיות איתו ולהרגיש פחות או יותר כמו בחורה ששווה משהו, במקום לנסות את מזלי כל הזמן עם כל מיני אנשים ולחזור לאותה נקודה שבה אני מרגישה כמו כלום, כמו פחות מכלום אפילו. אני לא חושבת שמגיע לי להרגיש ככה.

אני בכלל לא מבינה בשביל מה טרחתי כל החיים ובשביל מה קראתי והשכלתי ופיתחתי אופי, שלא לדבר על זה שלא ברור בשביל מה יש לי גנים טובים ובשביל מה התאמצתי והזעתי בחדר הכושר. בשביל מה אני מסתפרת ומתקלחת?

ומסתרקת.

מה, במה זה עוזר לי לעזאזל?

בכל מקרה בסוף האנשים האלה בוחרים בבחורות הכי מג'וייפות, הכי סתומות והכי בנאליות שרק אפשר למצוא בעיר הזו. אז למה לטרוח? למה לפתח משהו שרק יעמוד בדרכי ויגרום לי לנתח את הסיטואציה יותר מדי, יגרום לי להיות רגישה מדי כלפי הדחייה הזו? אם במקום כל זה הייתי מעסיקה את עצמי בילדות ובנעורים בשטויות, אולי גם הפרעת החרדה שלי לא היתה מתפתחת מלכתחילה.

אני פשוט כועסת על עצמי וכועסת על אחרים ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

חוץ מללכת לישון.

איזו טיפשה הייתי, שחשבתי שאני אקבל משהו טוב או שאפילו יהיה לי כיף בחצי היום הפנוי היחיד שיהיה לי בסופ"ש הזה.

עריכה: ולמה אני צריכה להסתיר את הרגשות שלי ואת העובדה שאני נפגעת ממנו? כדי שהוא ירגיש יותר טוב? כדי שלא יהיה לו קשה?

ולי לא מגיע שיתחשבו בי ולא ירצו שיהיה לי קשה?

אני לא מבינה למה כולם מצפים ממני להתחשב בכל העולם אבל לא מתחשבים בי אף פעם, פשוט אף פעם.

גם לי קשה, גם לי יש התקפי חרדה ועומס מטורף ואני כל הזמן על סף התמוטטות עצבים. וכן, יש דברים שגורמים לי להרגיש יותר טוב - אז למה אסור לי להגן עליהם ולהצהיר שאכפת לי מהם? אני צריכה להיראות אדישה כלפי זה? זה מה שרוצים ממני, אדישות?

אני פשוט לא מבינה את העולם הזה.