היא הביטה למעלה, על כתמי העובש השחורים שהקיפו את המנורות.

האבק נפל על פניה, חוסם את נקבוביות העור והורס את כל מה שטיפול פנים השיג.

היא הביטה על המדפים, שעליהם נערמו חלומות, תקוות ואכזבות של עשרות ואף מאות אנשים שחלקם כבר הפכו ללכלוך עמוק באדמה.

בעודה חושבת על כל אותם אנשים שנולדו, חיו ויצרו או עדיין חיים ויוצרים, נכנסו לחנות אנשים רבים ואף אחד מהם לא התעניין ביצירות שעמדו על המדפים, אלא רק ביצירות המוזלות ששכבו על במות המבצע.

גם האנשים שרצו לרכוש עם תווי קנייה ולא יכלו להשתמש בהם במבצע, לא התעניינו בהן. הם פשוט המשיכו הלאה לחנות הבאה, בחיפוש אחר מוצרים במבצע. מוצרים שהם לא באמת צריכים, אבל יכולים לרכוש גם בהנחה וגם עם תווים – על מנת להרגיש למשך עשר דקות כמו מנצחים שדפקו את המערכת.

הזמן הזדחל באיטיות, הספרות על המסך התחלפו, אנשים נכנסו ויצאו, נושאים בשקיות ניילון עבות, שאינן מתכלות, ספרים שיישארו שכוחים על המדף, עד שבעליהם ישכחו יום אחד לקנות מתנה לאחד ממכריהם.

היא תהתה לעצמה אם אולי גם בין בני אדם זה כך – האיכותיים נשארים על המדף והבלאי עובר לערימות במרכז שדה הראייה של הציבור הרחב, נמכר בעסקאות חבילה עם שניים-שלושה אחרים וזוכה לפופולאריות שמקורה ברדיפה אחר הקל, הבולט ובעיקר אחר מציאות זולות וההזדמנות לאחוז ביד כמות של משהו תמורת תשלום מופחת ממה שהיית משלם עבור אחד.

בסוף היום, כאשר כיבתה את האור וסגרה את הדלת מאחוריה, מותירה בחושך את כל הרגשות של נפשות רבות ושונות כל כך שעתה נאלצו לחלוק חלל משותף, חשבה לעצמה שאולי עדיף שדברים מסוימים יישארו בחושך, נחבאים ממגע אנושי.

לא כולם מסוגלים להעריך את הדברים שאינם בולטים ושצריך לחפש, להשקיע זמן וגם בסופו של דבר לרכוש אותם כפי שהם, ללא פשרות.