עברו כמעט שנתיים מאז שהחלטתי לשנות את חיי בצורה דרסטית ונקטתי בצעד שהיה חסר תקדים מבחינתי באותה תקופה. עכשיו אני בקושי זוכרת את מה שקדם לזה, אבל בזמנו הרגשתי שאני מנתקת את עצמי ממכונת הנשמה, ממש כך.

בתקופה מאז ועד היום עשיתי הרבה שטויות שאני מתחרטת עליהן, אבל אלה השטויות שלי. טעויות שהייתי חייבת לעשות, כי כל אדם צריך לעשות אותן בשלב מסוים. אולי אצלי חלק מהן באו בשלב מאוחר יחסית, אבל זה רק כי הייתי מאוד מבודדת ב-19 שנותיי הראשונות.

זה הגיוני בכלל לא לזכור כמעט שום פרט מהתקופה שקדמה לשינוי ההוא? הדחקתי גם את התיכון, גם את החבר שהיה לי, גם את הטיפול שעברתי. לפעמים אני חושבת על זה וזה נראה לי הזוי מדי. כשאני מנסה להיזכר בפרטים, זה מרגיש לי כאילו שמדובר בחייה של מישהי אחרת.

אין לי מושג לאן אני הולכת. אולי הייתי צריכה לדבוק בדרך ההיא, הבטוחה. המשעממת, ללא סיכונים מיותרים.

אני מניחה שאם הייתי ממשיכה באותה מתכונת, הייתי מתחתנת בגיל יחסית צעיר, בטח השנה או בשנה הבאה. הייתי מוצאת עבודה ב"מקצוע" המשעמם-תחת שלי והייתי חיה חיים אפילו יותר אפרוריים מעכשיו.

הבעיה היא שברגע שמשהו לא נראה לי, אני חותכת. גם אם לחתוך זה לרעתי.

אז יוצא שאני לבד, בעבודה שלא ממש טומנת בחובה קידום כלשהו [אבל כיף לי בה], לומדת לתואר שלא יהיה שימושי באף צורה שהיא.

החיים שלי לא מושלמים, אבל לפחות עכשיו אני מרגישה שהם בבעלותי.

חוץ מתקופות הדיסוציאציה מן הסתם, אבל זה כבר סיפור אחר.