טוב, אז החלטנו "לא לסבך את העניינים", מה שזה לא אומר.

גם החלטנו שזה פשוט "נעים", עד שמישהו מאיתנו ימצא מישהו על אמת. לא? כי אנחנו לא "על אמת". זתומרת מבחינתו אני בדיונית. או אולי לא חשובה מספיק? לא ממשית? לא באמת באמת מתאימה לקשר? לא מעניינת אותו? מה? מה הולך שם בראש הקטן הזה, אני רוצה להבין.

הוא מחליט מתי ניפגש.

אני מחליטה... אה לא, אני לא באמת זוכה לזכות הצבעה בסיפור הזה.

הוא יוזם מגע, קירבה, אינטימיות. לא מינית כמובן, כי מין מסבך.

איך נקרא קשר שמצד אחד הוא לא מיני, מצד שני הוא כבר לא אפלטוני ואחרי כל החישובים האפשריים - הוחלט שהוא בהחלט, אבל בהחלט לגמרי באופן טוטאלי לא רומנטי?

מוטציה, ככה קוראים לזה. מוטציה של קשר. משהו לא ברור, לא טבעי, שנוצר מתוך חיבור של אלמנטים שפשוט היו "שם" והתמזגו לכדי אורגניזם אחד שעכשיו משגע לי את השכל, מפריע לי לישון, גורם לי לכאבי ראש ובעיקר לכאבים ממש מציקים באזור החזה. אבל לא, לא התאהבתי. אני משתדלת מאוד לא להתאהב יותר באנשים שלא מעריכים אותי ולא מעוניינים בי.

זה פשוט מציק לי. לא יודעת למה.

אולי כי באמת אכפת לי ממנו וזה מוזר לי קצת. כלומר, מוזר לי להרגיש כזו אכפתיות כלפי מישהו שהוא לא בן הזוג שלי וגם לא חבר טוב אפלטוני שלי.

כל העניין הזה פשוט הזוי. והכי גרוע שאני לא רוצה לסיים את זה, כי אני כן מתגעגעת אליו כשאנחנו לא מדברים הרבה זמן והאינטרקציה המוזרה הזו בינינו תהיה מאוד חסרה לי.

מצד שני, אני עוד עלולה לפתח כלפיו רגשות לא רצויים. אבל בעצם, מה רע בזה? אני מודעת לכך שלא יקרה בינינו כלום, אני מסוגלת להיצמד לצד הרציונלי של המוח שלי. אני גם לא חושבת שהייתי רוצה להיות חברה שלו, הרעיון הזה לא מושך אותי. אני מרגישה חמימות כלפיו, בהחלט, אני מרגישה שבא לי מאוד להיות קרובה אליו והריח שלו נורא טוב - אבל חברה שלו? מוגזם קצת.

עדיף לא לסבך את המצב. בפעם הראשונה בחיי אני חייבת פשוט לזרום עם המאורעות ולא לקחת יותר מדי ללב.