האדם שהיה במשך תקופה ארוכה "החבר הכי טוב שלי" אמר לי שהוא מצטער שהכיר אותי. זה כמובן אחרי שבחודשים האחרונים רבנו והשלמנו לסירוגין.

אני לא רואה את עצמי כאשמה בסיפור. גם הוא לא אשם, זה פשוט לא הלך כי לשנינו יש מטען רגשי הרבה יותר מדי כבד.

הייתי יכולה כמובן להתעקש על הקשר הזה, לנסות להשלים איתו. אבל אני לא רואה בזה טעם. הוא מה שאפשר להגדיר כ"איש רעיל". הוא משפיע עליי לרעה, מוריד את ההערכה העצמית שלי לאפס. אולי גם אני עושה את זה לו. זה הגיוני כי שנינו אנשים רגישים מדי וגם במקביל אימפולסיביים.

למרות שאין לי כמעט חברים, אני לא נאחזת באנשים כאלה. עדיף להישאר לבד מאשר לשמור על קשר עם מישהו שגורם לי להרגיש כל כך רע.

אני מעדיפה להיות לבד. תכלס מצאתי את עצמי מסתובבת עם כל מיני אנשים מיותרים.

ידיד טוב שלי, שכן מעריך אותי, אמר לי שהוא שם לב שאני תמיד מסתובבת עם אנשים שהוא יכול להגדיר רק כ"מסכנים". הוא טוען שמעבר לנטייה שלי לצאת עם חנונים שנראים כאילו שהם עומדים לשלוף עוזי ולירות בכולם מסביב בגלל שאמא שלהם לא אוהבת אותם, אני גם בוחרת בידידים חלשים שלא אוהבים את עצמם ולא מסוגלים לאהוב אחרים ולהיות חברים טובים באמת.

יש משהו בדבריו. אני לא יודעת אפילו למה אני בוחרת באנשים כאלה.

הוא אמר שאולי אני לא מבינה מה אני באמת שווה ולכן מתרחקת מהאנשים שאני מניחה שלא ישימו עליי.

הבעיה היא שאני לא חושבת שמישהו "לא ישים עליי". אני מבינה שאני כן שווה הרבה - אני יפה, חכמה מספיק, נחמדה, מסוגלת להשקיע במערכות יחסים.

אולי אני פשוט דבקה באמונה שאני זקוקה למישהו ש"יבין אותי" ולכן נמשכת (גם במובן אפלטוני) לאנשים שגם הם קצת מתוסבכים. חלק גדול מהחברים שלי הם בעלי הפרעות כאלה ואחרות, עם טראומות בעברם ומה לא.

זה פשוט סוג האנשים שאני מכירה. אני לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה. אני פשוט תקועה בבועה של אנשים אומללים ולכן הדיכאון שלי מחריף. אני מסוגלת להתגבר על החרדה, הדיכאון וההערכה העצמית היחסית נמוכה, אבל האנשים האלה מורידים אותי למטה.

אני צריכה להיפטר מהם.

למצוא אנשים שיעשו לי טוב.

ובינתיים אהיה לבד.