קשה לעבוד במקום שבו אחרי כל משמרת את מרגישה שאת זקוקה לויפאסנה של 10 ימים.

ולא הגיוני, מבחינתי לפחות, שאני אעבוד 6-7 שעות בלי אוכל, בתוספת כל העצבים האלה. משהו שם פשוט סוריאליסטי להחריד.

גם כשאני כבר מוצאת זמן לצאת לקנות לעצמי אוכל, אחרי ששכנעתי את עצמי שזה לא כזה מפחיד לעמוד בתור העמוס של מוצ"ש - אנשים חותכים אותי שם בתור, מהווים בעצם טריגר לעצבים שלי. ככה קורה שאני נקלעת לויכוחים מטורפים עם התמהוניים שבאים למתחם שלנו, וזה כמובן הורס לי את התאבון שגם ככה לא ממש היה לי מלכתחילה מרוב גועל מהמקום הזה. אז זה תמיד נגמר בזה שאני שולחת אותם לעשות דברים דווקא די נעימים, אבל במקומות ממש לא נעימים, והולכת משם חזרה לעבודה.

אוף.

זה לא הגיוני שכמעט כל מוצ"ש אני אבכה ואגיד לעצמי שהגיע הזמן לחפש עבודה חדשה. אני מתה על העבודה שלי והדבר היחיד שהורס לי זה הלקוחות בסופי השבוע. כי כל הפריקים יוצאים מהבית, כל המוזרים האלה שחושבים שאם הם קנו משהו ב75 ש"ח - הם קנו גם אותי על הדרך. ואת כל הצוות. ואת החנות עצמה.

ובאמת שלמצוא קרואסונים על המדפים זה לא אנושי. די חלאס, כמה אפשר להיות זבל? כמה? מילא כוסות הקפה שאני מוצאת על הספרים, אבל פאקינג אוכל בדיסקים? באמת? הם רציניים כאילו?

עכשיו אני סתם מעצבנת את עצמי עוד יותר בכך שאני נזכרת בכל זה.