המדינה בבלגן.

החיים שלי בבלגן.

אני לא יודעת איך להשליט סדר בכל זה.

פעם היה לי כל כך קל. אני זוכרת זמנים שבהם כל מה שהייתי עושה אחרי בית הספר היה לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה, אפילו היה לי זמן לשחק סימס. גאד, איך אני מתגעגעת לכל זה.

שלא לדבר על הילדות המוקדמת שלי, שבה בכלל שיחקתי בברביות והכל היה ורוד וטוב ונחמד.

לאן כל זה נעלם?

אני מתגעגעת לתמימות, לחוסר הדאגה. לימים שבהם הדאגה הכי גדולה שלי היתה שיעורי בית בחשבון, ולא ממ"נים באוניברסיטה.

השנים שבהן הצלחתי לחסוך אלף שקל בגלל שלא קניתי כלום ותמיד קיבלתי כסף מקרובי משפחה ביום ההולדת ובחגים. עכשיו אני עובדת בלי סוף ומצליחה לחסוך רק מעט, וגם זה בזכות תכנית חסכון בבנק.

פעם שיחקתי בצעצועים, הלבשתי את הברביות שלי, ציירתי.

עכשיו אני דואגת בגלל מחזור לא סדיר, מבחני גמר והשפיכה המוקדמת של החבר שלי.

כשאני נזכרת בילדות שלי, מתעורר בי חשק לבכות. היה כל כך טוב פעם. ההורים שלי אהבו אותי, לא הרגשתי שמשהו חסר לי למרות שאף פעם לא היו לי חברים באותה תקופה. תמיד היה לי טוב, כי היה לי את הבית ואת המשחקים, הספרים, תכניות הטלוויזיה בערוץ הילדים.

עכשיו אני לא מצליחה להיפטר מתחושת הבדידות למרות שיש לי חברים, חבר, עמיתים לעבודה. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה רעש, תגובות בפייסבוק, מחסור בספייס, ועדיין אני לבד.

ועדיין משום מה, למרות שהיה לי כל כך טוב פעם ועכשיו אני מרגישה חנוקה מכל כיוון - לא הייתי רוצה לחזור אחורה. חזרה אחורה פירושה הצורך הבלתי נמנע לחיות את כל זה מחדש, לחוות את כל אי הנעימות של ההתבגרות מחדש.

לא נשאר לי אלא לנסות להפיק איכשהו את המיטב מהחיים האלה ובבוא היום להעניק לילדים שלי את אותה ילדות תמימה שהיתה לי.