אחרי שבמשך כל החודשים האלה קפאתי מקור כמעט נונסטופ, חיכיתי פעמיים בשבוע לאוטובוס במשך שעתיים כל פעם באמצע הלילה ושיא הקור - פתאום, בסוף החורף [או יש לומר: תחילת האביב] הגוף שלי החליט לקרוס ולחלות.

אז כן, כבר כמה ימים אני בהסגר בבית, עם חום מאוד גבוה, שיעולים מפחידים, כאבי שרירים ועיניים כואבות. היי, אולי זה לא ממש בריא לשבת מול המסך במצב הזה עכשיו כשאני חושבת על זה.

בכל אופן, ביומיים הראשונים לא הצלחתי לצאת מהמיטה וכבר התחלתי לראות חזיונות של עצמי מרותקת למיטה הזו עד סוף ימי חיי, או לפחות עד סוף ימיו של העולם, כי מזג האוויר פה גרם לי לחשוב שסוף העולם מתקרב ויותר בחיים לא נראה קרן אור.

אני מאוד מקווה שמחר בבוקר אני אתעורר לתוך עולם מואר, עם שמים כחולים, ציפורים מצייצות, דבורים, חרקים אחרים ובעיקר בלי כאבים כלשהם.

אבל אני אסתפק רק בעולם מואר עם שמים כחולים, ציפורים וחרקים.

לא לעתים קרובות אני יוצאת לשוטט פה בישראבלוג, בעיקר בגלל שלא מעניין אותי ממש לקרוא מה לאחרים יש להגיד, אבל לפני כמה זמן יצא לי לעשות את זה וחזרתי לבלוג שלי עם הזנב בין הרגליים ובחילה.

למה הילדים בימינו חייבים לכתוב פוסטים כל כך... כל כך... כל כך פרובוקטיביים-ללא-שום-סיבה-הגיונית, או לחילופין פוסטים על משקל [הופתעתי לגלות שזה עדיין באופנה. זה היה לוהט לפני כמה שנים כשהייתי בתיכון וכבר אז זה היה אולד ניוז ומשעמם].

ברור שגם בין הבלוגים האלה יש כמה יוצאי דופן, אפילו מצאתי איזה שלושה בלוגים "פרו-אנה" שהכתיבה בהם לא רעה בכלל, אבל הרוב פשוט מביכים.

למה בחור בגיל שבו כבר היה אמור להתפתח אצלו שכל, כותב פוסטים על השטן, דיקטטורים, מאורעות היסטוריים שהפצעים מהם עדיין לא הגלידו ובעיות כמו אונס, בצורה פשוט שטחית, over the top וכאמור פרובוקטיבית ללא שום סיבה הגיונית? ולמה אנשים מגיבים לזה? למעשה, למה כל כך הרבה אנשים מגיבים לזה?

באמת? לכאן הגענו? לתת לזונת צומי את הצומי שהיא חיפשה מלכתחילה וקיוותה לקבל אחרי פרסום מקבץ שורות חסרות פשר על נושא שנוי במחלוקת?

אם נתקלתם בבלוג כזה, דפדפו הלאה. אין מה לחפש שם, אין.

רוצים דעתנות קולחת? צפו בסרטונים של theamazingatheist ביוטיוב, שגם לו לא חסרה פרובוקציה אבל לפחות הוא אינטליגנטי מספיק כדי שנסלח לו על זה.