ההורים שלי שוב גרמו לי להרגיש לגמרי חסרת ערך.

לא באמת אכפת לי מהם, באמת שלא, אבל אני עדיין גרה איתם וקשה לי לשמוע כל הזמן שאני משוגעת וזקוקה לטיפול ולא שווה כלום.

הם חושבים שהם ימנעו את התקפי הזעם שלי אם הם יגידו לי דברים כאלה, אבל האמת היא שהאמירות האלה הן בדיוק הסיבה להתקפים האלה מלכתחילה. איך אני יכולה להיות אדם רגוע, רגיל ומאושר, אם אני תמיד שומעת את האנשים הכי קרובים אליי אומרים לי דברים כאלה?

מאז שהייתי קטנה אף אחד לא אהב אותי באמת.

בגלל זה גם עכשיו לא אוהבים אותי. לא מסוגלים לאהוב אותי. אני פשוט לא אדם ראוי לאהבה כלשהי.

ההורים שלי מוכיחים לי את זה, בני הזוג שהיו לי הוכיחו לי את זה, החברים שלי הוכיחו לי את זה.

אני לגמרי מיותרת בעולם הזה.

אני פשוט מקווה שיום אחד יהיה לי מספיק אומץ כדי לסיים את זה.