אני מרגישה שבמובן מסוים נכשלתי בחיי. אני לא נמצאת במקום שבו חשבתי שאני אהיה, כשבגיל 18 הסתכלתי על העתיד. הייתי עדיין עם החבר הראשון שלי שהייתי איתו 3 וחצי שנים, והייתי בטוחה שנתחתן אחרי שהוא ישתחרר והכל יהיה מדהים. בגלל זה הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות במכללה - רציתי מקצוע שיהווה מעין רשת ביטחון עבורי ויאפשר לי באמת להקים משפחה.

במקום זה אני עובדת בעבודה שלא קשורה בכלל ללימודים שלי, זנחתי את קורס ההמשך אחרי שקיבלתי תעודת מקצוע לטובת תואר ראשון במדעי הרוח, אני עדיין גרה עם ההורים וחוסכת בשביל קורסים שילמדו אותי על אופנת ילדים במאה ה-17.

החיים שלי סך הכל בסדר, אני עושה את מה שאני אוהבת, יש לי חברים בעבודה, אני נראית טוב, אני קוראת ספרים, שומעת מוסיקה טובה. הכל סבבה. אני לא מסוגלת פשוט להתחבר לכל ה"סבבה" הזה. דה ריאליזציה שהולכת ומחמירה.

חשבתי שאני אצליח להתגבר על זה בכוחות עצמי, בהחלט נכשלתי בזה. אני מתכוונת לנסוע מחר לתחנה לבריאות הנפש, להגיש בקשה לטיפול.

כל מה שהפסיכיאטרית בקופת החולים עושה זה לרשום לי כדורים שמנוונים לי את המוח. אני לא מאמינה שאני כבר 4 שנים על כדורים, בלי הפסקה. רק מהמחשבה הזו נהיה לי רע. אני לא רוצה שאלה יהיו החיים שלי, אני באמת לא רוצה. רציתי תמיד חיים נורמליים, עם חברים, בן זוג, בסופו של דבר גם ילדים. והעיקר היכולת לשמוח מכל זה.

אני מאוד מקווה שיש דרך להתגבר על זה, לתקן את זה. חייבת להיות. אני לא יכולה לחיות ככה כל החיים, בלי להתרגש באמת משום דבר. אני בכלל לא מרגישה כמו עצמי, אני בקושי מתנהגת כמו עצמי. השתניתי לכיוון לא טוב.

כרגע אני לא מפסיקה לבכות, כבר בערך 6 שעות. כואב לי בחזה, מין דקירות. מרגיש כמו לב שנשבר, אני מניחה.

אני עייפה, כל כך עייפה. אבל לא הצלחתי להירדם. ב6 אני כבר צריכה להתעורר, לנסוע ללימודים. לקוות שלפחות העניין שאני מוצאת בחומר יסיח את דעתי לשעה קלה.

אני חייבת להמשיך להאמין שאני אצא מזה, שהכל יהיה טוב, שאני אהיה מאושרת ובאמת ארגיש מאושרת כמו שתמיד רציתי.

יש רק אדם אחד שמוציא אותי מהמצב הזה וגורם לי להרגיש שאני "בבית" כשאני איתו. אני חייבת לחזור אליו, להזיז את החיים שלי לכיוון חיובי. לעשות משהו, כל דבר, העיקר לצאת מהביצה הזו שאליה נכנסתי.