אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים שאני אהיה לבד וכולם מסביבי יהיו מסודרים זוגות-זוגות, הייתי אומרת לו שהוא התחלק על השכל. אני - לבד? אולי אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, אבל בני זוג תמיד מצאתי, אפילו בלי לחכות יותר משבועיים ביניהם. וכל הקשרים שלי היו באורכים שנעים מ"ממושך" ל"ממושך מדי".

אבל זה קרה : אני לבד.

לבד וחוטאת בחטא הקנאה. אין דברים רבים יותר מעוררי רחמים מרווקה זקנה וממורמרת. בינתיים אני לא זקנה, אבל השאר מתאים.

בכל מקום שאני נמצאת בו יש זוגות.

זוגות שלא מחביאים את האהבה שלהם, זוגות שבאמת מתראים ועושים דברים זוגיים. זוגות שעוברים לגור ביחד, מתחתנים ומתרבים.

אפילו במעגל החברתי היחיד שבו אני מרגישה בנוח - הצוות בעבודה - אני חווה את זה. כמעט כולם מאושרים, מדברים על הדברים שהם עשו או עושים עם בני הזוג.

אני יודעת שלקנא זה רע. זה חטא, זה לא בריא, לא חיובי. אבל זה בא בטבעיות, ואני מנסה להיאבק בזה עד כמה שאפשר.

אבל כולם מאושרים. ואני לא. וזה לא עניין של חיפוש אחר משהו שיתקן לי את החיים, כי כבר מצאתי. פשוט שרשרת של שטויות גרמה לכך להיות בלתי אפשרי כרגע.

הוא אומר שזה יעבור, שנהיה מאושרים. הוא אומר שצריך לחכות.

אז אני מחכה.

אני תמיד אחכה לו.

ואולי אם מישהו היה יודע את הסוד שלי, הוא היה מקנא בי גם.