תכננתי לכתוב מחשבה שעלתה לי לראש, אבל היא באמת גובלת ברשע והחלטתי שאני לא צריכה להוציא את הזעם שלי בצורה כזו.

אז נכון, ההורים של החבר שלי מתנהגים קצת כמו הטאליבן ולא מסכימים שנהיה ביחד, בגלל הבדלי דת/גזע/מעמד/מה שזה לא יהיה שמפריע לאנשים האלה, ולכן בעצם יותר נכון לכנות אותו "החבר הסודי שלי". אבל זו לא סיבה לכעוס על כל העולם. בסופו של דבר מה שיקרה, יקרה ואני צריכה להיות יותר אופטימית, בלה בלה בלה, להשתמש בכישורי NLP וכל הדברים שהחבר הזה שלי אומר לי לעשות.

אין לי אפילו מושג איך הגענו למצב הזה, למען האמת. היינו ביחד במשך קרוב לשנה והכל היה סביר, למרות שגם אז ההורים שלו לא ממש מתו על הקשר בינינו. אחר כך הוא נפרד ממני, בצורה די טראומתית עבורי אני חייבת לציין, ואחרי מספר חודשים רצה אותי בחזרה. בעצם יותר ממספר חודשים... אני כבר לא זוכרת, כנראה ניסיתי להדחיק את התקופה ההיא.

אחרי ש"חזרנו", באתי אליו הביתה ואחרי הביקור הזה הם כנראה אמרו לו משהו ומאז אסור לנו להיות אצלו והוא גם לא מספר להם שהוא איתי, כשהוא יוצא מהבית.

זה מאוד מלחיץ אותי, כי אני רוצה להיות איתו ואני מרגישה שהוא "האחד", אז אני לא באמת יודעת מה לעשות עם זה שההורים שלו לא רוצים שהוא יהיה איתי.

אני גם לא מבינה בכלל למה אני צריכה להתמודד עם דברים כאלה. אז נכון שאנחנו בישראל ואנשים פה קצת פנאטיים רוב הזמן לגבי הדת שלהם ועוד כל מיני עניינים, אבל אם אנחנו מאוהבים ומתאימים ורוצים להיות ביחד, למה אנחנו חייבים למנוע מעצמנו למען הדור הקודם? הם חיו את החיים שלהם, עשו את הבחירות שלהם, אז שיעזבו אותנו בשקט ויתנו לנו לחיות את החיים שלנו. אתם יודעים, לפני שסוף העולם מגיע.

אני עובדת ולומדת והאמת שאני די בודדה, אז היה יכול לבוא לי ממש בטוב להיפגש איתו וסתם להירגע איתו, לראות טלוויזיה, להירדם ביחד, לא יודעת מה. ואסור לנו. הייתי מזמינה אותו אליי, אבל זה כבר סיפור שהוא גם מסובך.

בקיצור, אין מזל בעניין הזה, אבל אני באמת משתדלת להאמין שזה יסתדר, כי אני לא מצליחה פשוט לדמיין את עצמי עם מישהו אחר. לפחות לא לאורך זמן.