מצד אחד אני תשושה, בקושי עומדת, הכל נופל לי מהידיים ולוקח לי המון זמן להקליד.

מצד שני אני חייבת לראות אותו, כי רק הוא גורם לי להרגיש טוב. גורם לי להרגיש כאילו שאולי בכל זאת לא הכל אבוד.

הרי אין לי כלום בחיים. אני כל הזמן רק עובדת ולומדת. וישנה, כי בזמן האחרון אני עייפה ברמות שקשה לתאר. אולי זה בגלל הכדורים או בגלל כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש, לא יודעת.

אני כל כך עייפה, אלוהים. הרגע שקעתי בסוג-של טראנס, או בלקאאוט למשך כמה שניות או כמה דקות.

בכל מקרה, אמרתי לו שאני צריכה לראות אותו והוא אמר שהוא יתקשר כשהארוחה המשפחתית שלו תסתיים. מדהים איך שההורים שלו משתלטים עליו. אני מרגישה כאילו שלוקחים אותו ממני. הם גם ככה רואים אותו כל הזמן, כי הוא גר איתם, אז מה הקטע של כל המיני-אירועים-משפחתיים האלה שהם עושים כל יום? אני באמת לא מבינה את הצורך הזה להתכנס כמשפחה כל יום. וזה אשכרה כל יום, אני אפילו לא מגזימה. אתמול הם עשו את זה, לפני יומיים היה להם משהו, מחר הם גם עושים משהו, ואלה רק הפעמים השבוע שאיכשהו ידעתי עליהן.

מטורף.

הייתי מבינה אם הוא היה בתיכון או משהו, אבל הוא לא בטלן. אין לו הרבה זמן פנוי. למה הם צריכים לתפוס את כל הזמן הפנוי שיש לו...?

זה לא הוגן. זה לא בוגר לטעון שמשהו לא הוגן, אבל זה לא הוגן.

אני מחכה שהוא יתקשר. אני רק רוצה שהוא יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר, שאני לא צריכה לבכות ולא צריכה להרגיש בודדה.

אם הייתי אומרת לו שניפגש מחר או ביום אחר, בגלל שאני עייפה, הייתי מתחרטת על כך. נניח מחר, כשאני אקום וישר אצטרך לנסוע לעבודה למשך 9 שעות שבהן לא תהיה לי מנוחה. אז אני אתחרט.

הוא לא מתקשר.

וכואב לי הראש.

כואבות לי העיניים, אני לא יכולה כבר לפקוח אותן עד הסוף.

אני באמת מחכה לו, או שאני פשוט רוצה להוכיח לעצמי שלא הרסתי את הערב שלי לחינם בכך שביטלתי משהו אחר, מחשש שזה ימנע ממני לפגוש אותו?

עכשיו הוא התקשר, אמר שייצא עוד מעט.

אני לפעמים תוהה לעצמי איך זה אפשרי להיות כל כך עייפה. אני חייבת לדרוש שיקדימו לי את התור לפסיכיאטר [נכון לעכשיו אני נאלצת לחכות שלושה וחצי חודשים לתור, בלי קשר למצבי. כלומר, כל עוד אני לא לגמרי מתחרפנת]. משהו לא בסדר עם הכדורים האלה.

לפני שהתחלתי לקחת כדורים, כלומר לפני גיל 17, הייתי מאוד יצירתית. כל הזמן היו לי רעיונות, כל הזמן דמיינתי דברים ומצבים. ובהתחלה, כשרק התחלתי עם הכדורים, המצב עדיין היה כזה. לאט לאט הוא השתנה באופן דרסטי. בשנתיים האחרונות אני בכלל לא מסוגלת כמעט להשתמש בצד היצירתי שלי.

אני בקושי מציירת... ולא משנה כמה אני מנסה לכתוב ולהוציא מעצמי משהו שבאמת ישקף את המחשבות שיש לי והרעיונות שלפעמים צצים עדיין, לא הולך לי. יש מין מחסום כזה בין הצד היוצר שלי לבין הצד ההגיוני. הצד ההגיוני תמיד אומר שזה לא יצירתי מספיק ולא טוב בכלל ואין טעם שאני אטרח להעלות את זה על הכתב מלכתחילה.

אולי במקום כדורים אני צריכה סדנה לשיפור הדימוי העצמי או משהו.

איבדתי את כל האנשים שהזדהיתי איתם ושהזדהו איתי בחזרה.

לא נשאר לי בכלל מישהו שאני יכולה לדבר איתו בכנות, על הדברים שמציקים לי, על העולם. על הכל, בעצם. נושאי השיחה שלי הצטמצמו לעבודה, לימודים ומזג האוויר. חוץ ממקרים נדירים שבהם אני נתקלת באנשים שאפשר לדבר איתם על ספרות או מוסיקה. אבל זה באמת כמעט ולא קורה.

אני צריכה לאזור אומץ ולחזור לתחנה לבריאות הנפש, לבקש טיפול נוסף, לפחות להיכנס לתור. אני אחכה בטח 3-6 חודשים, אבל אני חייבת לנסות הכל בשלב הזה, כי אני הרי לא רוצה להמשיך להיות עצמי. כלומר, להפסיק לחיות את החיים שאני חיה. כלומר, בעצם, לשנות את הגישה?

משהו כזה, כן.

אני צריכה שישטפו לי את המוח ויגרמו לי להאמין שהכל בסדר, שהעולם ורוד, שהכל פשוט סבבה ומושלם.

אני צריכה ליצור סביבי בועה שאני לא אראה דרכה.

עדיין מחכה לו, כבר עבר יחסית הרבה זמן. אבל הוא אמר שהוא ייצא, אז הוא ייצא.

אני רק רוצה שהוא יחבק אותי.

ולישון.