לפני שנה נסעתי למין מפגש או הרצאה, לא זוכרת בדיוק מה זה היה, באוניבסיטה, שמטרתו היתה לתת מידע כללי לאנשים שהתעניינו בלימודים. הייתי כל כך מוקדמת מכל המסלולים האפשריים והחלטתי פשוט ללכת על זה. נרשמתי לקורסים בקולנוע וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי אי פעם.

כמובן שבמדינה כמו שלנו הלימודים כרוכים בקשיים כלכליים רבים, אז אני נאלצת להישאר במקום עבודה שגם אותו אני אוהבת, אבל רק בתאוריה. אני אוהבת את הרעיון של עבודה בחנות ספרים, אבל בפועל זה בכלל לא מה שחשבתי. בכל מקרה, אני צריכה להישאר שם בשביל שיהיה לי כסף ללימודים. אבל מצד שני, אם לא הייתי לומדת אז מה היה לי בחיים? העבודה? החברים שבקושי יש לי?

לא, הלימודים האלה מנחמים אותי. אני לומדת את הדברים שאני אוהבת, מגלה דברים חדשים בכל שיעור ועושה את מה שאני רוצה ותמיד רציתי. ללמוד קולנוע.

אז זה גורם לי להרגיש טוב.

אני יודעת שאני הולכת לאנשהו, שיש לי מטרה, גם אם כרגע היא יחסית קצרת טווח. אני מרגישה פחות אבודה מאיך שהרגשתי לפני שהתחלתי את התואר.

נתגבר על ההורים הפאשיסטים שלו, שמתנגדים לקשר שלנו בגלל הבדלי דת או גזע או משהו בנוסח הזה.

העיקר שאנחנו מאוהבים. ואני באמת אוהבת אותו, אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי עם אף אחד אחר. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על לאבד אותו. אמנם עכשיו פחות מאשר לפני שנה, כשנפרדנו, אבל עדיין. חזרנו ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם, ורק חלק קטנטן ממני נשבר כשנפרדנו. אבל זה לטובה, זה משהו שקורה לכל האנשים לדעתי. מאבדים חלק מהאמון באהבה, ויש גם כאלה שמאבדים את כולו.

עדיין טוב לי בגלל זה. בגלל שאני יודעת שיש לי אותו. גם אם אנחנו בקושי נפגשים, וגם זה רק באוטו שלו בסתר. הוא עדיין שם ובקרוב נהיה ביחד ואף אחד לא יוכל להפריד בינינו.

וגם, כמה דברים קטנים וטובים:

האביב, והקיץ מתחיל אוטוטו.

בריכה. פשוט להירגע בבריכה כמו שעשיתי אתמול בצהריים.

מוסיקת דיסני באוזן.

זמן לקריאת ספרים.

קפה מתוק מתוק.

להתעורר עם הגורות שלי, מוקפת בריח הילדותי הזה של כלבים קטנים.

התנזרות מוחלטת מחדשות, אחרי שקלטתי שההתמכרות הזו מדכאת אותי יותר מכל דבר אחר בחיים.

מדיטציה.

קטורת בריח קנביס.