משועבדת למקום העבודה, בגלל שאלה חודשי העומס. מה יוצא לי מהעומס הזה? כלום. רק השהיית חיי. בלי ים, בלי בריכה, בלי מנוחה, בלי טיולים, בלי החבר שלי, בלי המשפחה שלי - כל היום רק עבודה. כל יום. וגם סופי שבוע. במיוחד סופי שבוע.

כבר סוף יוני ואני עדיין לבנה כמו רוח רפאים.

ועוד מעט מדוזות.

אני מקווה עדיין להספיק להירשם לקורס השני בסמסטר קיץ, כדי להתקדם כמה שיותר מהר עם הלימודים האלה. נמאס לי כבר להרגיש שאני עומדת במקום. אז אני ממש מקווה שיהיה לי מספיק כסף כדי לשלם בזמן.

ולמרות שאני עובדת המון, הכסף לא בדיוק זורם. ככה זה כשמקבלים מינימום ומנסים תוך כדי גם לשלם על לימודים באוניברסיטה.

אני כל כך רוצה לצאת החוצה, ליהנות, להרגיש שאני באמת צעירה ושזה באמת קיץ, העונה האהובה עליי.

אני זוכרת את הקיצים שהיו לי בעבר - בתקופת התיכון נניח. תקופה של בטלה, של טיולים ובריכה. ים פחות אהבתי בתקופה ההיא, אבל גם בלעדיו היה לי מספיק מה לעשות.

מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזו, לפני כמעט שנה, לא היו לי חיים. היא גם מתנגשת עם הזמן הפנוי של החבר שלי ויוצא שאני חייבת לעבוד בימים הבודדים בהם הוא בבית.

נמאס לי לראות שכולם סביבי נהנים, כולם סופגים את הקיץ, ורק אני תקועה בקניון המסריח הזה.

אני כלכך אוהבת את הקיץ- את החום, את האפשרות ללבוש בגדים קצרים ולא להיסחב עם קילוגרמים של מעילים, להשתזף, לאכול גלידה בלי לחלות. אני אוהבת את השמש. בחורף אני תמיד בדיכאון בגלל החושך והגשם, אבל בקיץ הכל נראה פשוט אופטימי יותר, כאילו שהכל אפשרי. אפילו להתפטר מהעבודה הזו ולשרוד נראה אפשרי.

או שאולי בעצם לא.

אני ממש מקווה שהמצב ישתפר בקרוב, וסביר להניח שזה באמת יקרה, כי אין מצב שאני אסבול את זה עוד זמן רב. ואני כן מאמינה שאני אצליח למצוא משהו טוב יותר.

אבל אני סוטה מהנושא.

הפואנטה היא שאני אוהבת את הקיץ ואני ממש ממש רוצה שתהיה לי הזדמנות ליהנות ממה שנותר ממנו, לפחות טיפה. קצת. ממש טיפה. שרק ישחררו אותי מהעבודה הזו כבר ויתנו לי לעשות משהו קיצי.