הגעתי למצב שבו אני מפחדת לחשוב אפילו על העובדה שאני צריכה לעבוד מחר.

כל כך אין לי כוח.

יש לי מבחן ללמוד אליו, אני עייפה בטירוף, חולה, במחזור וצריכה להמשיך לעבוד. וזה לא היה נורא, אילו המצב בעבודה לא היה כזה עגום. לפעמים אני ממש מרגישה שאני עובדת בסופרמרקט או הום סנטר, ולא בחנות ספרים. במיוחד עכשיו, בחודש הזה, כשכולם מעמיסים ספרים לפי משקל ולא לפי איכות.

אני חושבת שהדבר שהכי מעצבן אותי זה שבתור מוכרת ספרים אני נאלצת להפעיל את תאי המוח יותר מאשר בעבודות אחרות מסוימות שעבדתי בהן, ועדיין אני מקבלת משכורת מינימום ובמקום לאפשר לי באמת להשתפר במה שאני עושה, תוקעים לי מקלות בגלגלים. למשל כל הסיפור הזה עם עיון בספרים במהלך המשמרת. אם מצפים ממני להמליץ על ספרים - אני אמורה לדעת מה הולך בהם, לא? ולא רק מבחינת התקציר אלא גם סגנון כתיבה למשל. אבל אסור לעיין בספרים בזמן העבודה. ומתי אני אמורה לעשות את זה בדיוק? בין העבודה לבין הלימודים? או בזמן השינה, לחלום על זה?

אי אפשר לצפות ממישהו לעשות משהו ואז לאסור עליו להתכונן לזה. זה חלק מהעבודה, אז תשלמו לי על הזמן שבו אני עושה את זה. אני קוראת הרבה, מן הסתם, אבל לא כל הספרים במבצע מעניינים אותי, והרי תמיד קונים רק ממבצעים. ואז אני מוצאת את עצמי מאלתרת בתור שחקנית בשקל, מתחילה לשקר לאנשים ולזייף נימה מרוצה מהספר או להגיד שמישהו שאני מכירה קרא אותו, או להגיד שקראתי ביקורות טובות בעיתונים למרות שבחיים לא שמעתי על הספר המדובר. בעיקר כי הוא יצא לפני שבוע והייתי תקועה בעבודה כל הזמן הזה!

באמת שלא נעים לי לשקר לאנשים ככה, אבל הם מכניסים אותי לפינה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה בדרך אלגנטית יותר.

אני רק רוצה להרגיש שאני עובדת במקום של תרבות, וזה בחיים לא קורה.