שום דבר לא ישתנה פה אם לא נתאחד.

שום דבר לא ישתנה אם אנשים ימשיכו לחיות בסרט שהכל סבבה פה, וימשיכו רק להתנחם כל היום בכך שאנחנו במצב יותר טוב מאשר נניח הודו. וופידו ממש, במצב יותר טוב מהודו. וואלה יופי, לשם אנחנו שואפים חברים! למצב יותר טוב מהודו!

אם האזרח הקטן ימשיך לחיות במנטליות של עבד, לציית לכל דבר בשתיקה, לתמוך בצד של המערכת במקום בצד של חבריו - שום דבר לא ישתנה. ואיך זה ישתנה בדרגה מדינית, אם אפילו במקומות העבודה עצמם אנשים לא מפגינים סולידריות?

לפעמים אני תוהה אם בכלל יש טעם להמשיך במחאה הזו. יש חלק שמבין שהמצב פה לא בסדר ושמוכרים אותנו בזול, אבל מנגד יש חלק שחי בבועה ורודה ולא מבין שהבעיות הן גם הבעיות שלו ולא רק שלנו. אלה הבעיות של העם, של המדינה.

ויש כמובן חלק שבכלל לא אכפת לו, כי אנחנו מפרנסים אותו.

אני עובדת בעבודה רגילה, במשכורת מינימום, ומשלמת שכר לימוד במקביל וגם חשבונות כמו פלאפון וקופת חולים [עדיין גרה עם ההורים], וחוץ מהכסף שמופרש כל חודש לתכנית חסכון קטנה אני לא מצליחה לחסוך כלום. כבר המון זמן לא קניתי שום דבר רציני, הדברים היחידים שקניתי בחודשים האחרונים היו ספרים וגם זה ממש ממש בזול. בסדר, אני קונה לעצמי אוכל בעבודה, אבל בתכלס אני חיה חיים ממש מצומצמים לגילי. בניגוד לאנשים בגילי, אני לא יוצאת ואני לא טסה או נוסעת לשום מקום.

ואני עובדת המון, שלא תבינו לא נכון. אני נמצאת בעבודה הזו 6 פעמים בשבוע למשך משמרת ממוצעת. כולל סופי שבוע גם.

אז מה, משהו לא בסדר בי? אני פועלת לא נכון? מה אפשר לעשות במצב הזה?

בטח שעל עזיבת הדירה של ההורים אי אפשר בכלל לחשוב, כי אין מצב שאני אצליח למשוך את זה.

אבל בסדר, זה לא תמיד יהיה ככה. מתישהו זה ישתפר, כנראה. אבל יש מצב גם שלא. יש מצב שיעלו את המחירים עד לנקודה שבה אף אחד כמעט לא יוכל לשרוד כאן ואז נהפוך למדינת העולם השלישי.

אני פשוט לא יודעת מה לחשוב על כל העניין הזה. לפעמים אני מרגישה לגמרי מיואשת, כי אנשים סביבי כל כך אטומים כלפי הבעיות האלה. הם עדיין לא התחילו לעבוד ובינתיים ההורים שלהם נותנים להם כסף לכל דבר, אז אין להם מושג מה המצב בשוק העבודה. הם בטוחים שיש הרבה אופציות, אבל אין. לפחות לא לסטודנטים. ובגלל שאין לנו לאן ללכת, המעסיקים מחזיקים אותנו בביצים.