בכל יום שעובר אני מאבדת עוד ועוד פיסות מהאמון שלי באנשים.

באנושות, יותר נכון.

אני לא יודעת אם כל העולם כזה, או שזו רק ישראל. אבל מה שבטוח, אני מוקפת בפסולת אנושית ונמאס לי מזה.

מרגיש לי כאילו שאין טעם בכלל לנסות לשפר משהו במדינה הזו, כי הרי יש כל כך הרבה אנשים שלא רוצים לשפר, אז למה לעזור להם לצאת מהמצב שבו הם תקועים ברוב טיפשותם?

למה לעזור לכבשים?

עדיף לעוף מפה ולעזוב את כולם מאחור, שיירקבו בחרא הזה. בני זונות.

כבר אין לי עצבים בשביל להתמודד עם כל החרא שפה. מדינה של בהמות, של קליפות אדם חסרות שכל ונשמה. מעודדים הסתה, מעודדים התעללות בבעלי חיים, תומכים במערכת, מזלזלים בחיי אדם וחיי בעלי חיים. גזענים, צרי אופקים, יצורים חומריים שלא אכפת להם מכלום כל עוד הם יכולים לנסוע ביום שבת לסינמה סיטי ולהעמיס קילוגרמים של זבל לתוך שקיות.

זבל.

פשוט זבל.

רק סוף העולם יעזור במקרה הזה, ימחק את כולם. חארות.