מאיפה מגיעים פחדים?

למה יש אנשים עם פחדים, שמתקיימים באותו יקום ואותו מימד עם אנשים שאין להם פחדים?

האם זה הוגן?

אני, לדוגמא, מפחדת להיקלע לתוך קשר כמו הקשרים שהיו לי. אחרי ארבעה כאלה, פיתחתי פובייה תהומית. עכשיו התחלתי לצאת עם מישהו חדש ואני מזהה סממנים למה שהיה לי בעבר ואני פשוט מתה מפחד לחזור על אותה טעות. ויש לי רגשות חזקים כלפיו, אבל אני עדיין חוששת וחלק ממני חושב שאולי עדיף להפסיק את זה מעכשיו. אבל מצד שני - אני מפחדת להישאר לבד.

אני גם כך לבד, כל הזמן, כל היום, אין לי עם מי לדבר ועם מי לצאת. אותו אני לא רואה הרבה, בגלל לוחות הזמנים המתנגשים שלנו. זה אמור להשתנות בעוד שבועיים, כך שאני מנסה לשמור על אופטימיות מסוימת. מקווה מאוד שבעוד שבועיים הכל יסתדר ואני סוף סוף אזכה לקשר נורמלי, שבו אפשר לעשות דברים ביחד ולא לפחד כל הזמן שהוא ייפרד ממני.

זה מצחיק שאני כל כך מפחדת להישאר ללא מערכת יחסים, ואנשים שלא מפחדים מזה בסוף מוצאים מערכות יחסים ארוכות טווח. גם לי היו כאלה, אבל הן נגמרו ללא תוצאות. קשה לי להתייחס ברצינות לקשר שנגמר ככה סתם. או האמת, כל קשר שנגמר.

זה כואב, כמובן, אבל אם הצד השני לא היה מספיק רציני בכדי לרצות לבנות איתי חיים -אז הוא לא שווה את הדאגה המיותרת. אני נותנת את כל כולי לצד השני, אבל רק עד רגע הפרידה.

יוצא הדופן היחיד הוא האחרון.

האחרון שהוא גם השני.

זה מישהו שאני באמת לא אוכל לשכוח בכזו מהירות ובאמת קשה לי מאוד לוותר עליו. אין פלא שבמשך שלושה שבועות בקושי ישנתי, ואת רוב הזמן ביליתי בבכי עליו.

אני חייבת להאמין שהכל יהיה בסדר עם החדש.

וגם בדרך החדשה שאני מתחילה, עם העבודה.

ובכל זאת, כל מה שמתחשק לי כרגע זה חיבוק.