השנה האחרונה היתה קשה, אבל בחודשיים האחרונים יש תחושה שהדברים משתפרים.

האירוע הראשון שהשפיע על חיי ישירות בשנה האחרונה היה מציאת העבודה שאני עדיין די תקועה בה.  הכרתי אנשים חדשים והיו הרבה מאוד רגעים טובים, ועדיין יש, אבל רוב הזמן היה פשוט עינוי טהור. זה גם השתנה לאחרונה, אבל באמת שעד לפני התקופה האחרונה סבלתי ותכננתי להתפטר והסיבה היחידה שנשארתי היתה הלימודים שאני צריכה לשלם עליהם.

העבודה השפיעה על המצב הנפשי שלי, גרמה לי להיות מאוד עצבנית, פיתחה אצלי גזענות מאוד מאוד חזקה כלפי חלק מסוים בעם הישראל. כנראה שכשמבלים כל כך הרבה זמן איתם ורואים כל כך הרבה דברים גרועים שאף עיניים צעירות לא אמורות לראות, משהו במוח עלול להישבר.

מעבר לכך, היא גם השפיעה על חיי האהבה שלי בכך ששני אנשים נפרדו ממני בגלל שלא היה לי זמן להיפגש איתם. העבידו אותנו כמו חמורים במהלך הסתיו, החורף והאביב.

וכמובן, העבודה אפשרה לי להמשיך ללמוד, שזו היתה המטרה הראשונית שלה.

האירוע השני שהשפיע עליי הוא הפרידה מהחבר הקודם שלי, שהיה אהבה מאוד גדולה שלי, כל העולם שלי במשך שנתיים (לסירוגין... תמיד היתה לו נטייה להיפרד ככה). הוא נפרד ממני בטלפון וגרם לי להיאלץ להחזיק מעמד לגמרי לבד. אחרי הפרידה הוא כמעט מיד רצה לחזור, אבל כנראה בגלל שהמוח שלי היה שבור מלכתחילה מהעבודה השוחקת הזו, משהו נסדק שם לגביו והחלטתי לא לחזור לזה. אני צריכה משהו יציב ומישהו שבאמת יאהב אותי וישקיע בי, ולא יעשה לי התקפי לב כל חודשיים עם פרידות בטלפון.

בעקבות כך הכרתי מישהו מדהים, שבאמת משקיע בקשר שלנו, שבאמת חשוב לו שאני אהיה מאושרת. והוא מתאים לי, ואני מתאימה לו. הוא גורם לי לרצות להיות אדם טוב יותר, להתאמץ, לשמור על עצמי, להשקיע בבריאות שלי ופשוט לאהוב את החיים.

אני מרגישה רגועה לידו.

כנראה הקשר הקודם היה צריך להיגמר, ואפילו בכאב כזה, כדי שאני אוכל להכיר את האדם הנוכחי ולהעריך אותו.

פעם לא היה אכפת לי אם יהיה סוף העולם או אם האנושות תיכחד או לא. עכשיו אני מפחדת מזה, כי בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שלמה ומאושרת.

אני יודעת שנתגבר על הכל, אבל להתגבר על סוף העולם זה קצת קשה.

וכן, הפחד הזה לא רציונלי.

אבל לא נורא.