בריונות ברשת היא תופעה שצוברת תאוצה והאמת היא שהתכוונתי להקדיש לזה כמה מילים, כך שהנושא החם הזה הגיע בעיתוי מוצלח מאוד.

פתחתי את הבלוג הראשון שלי כשהייתי קטנה, כשהאתר רק נפתח, ומההתחלה תופעת תגובות הנאצה היתה מאוד נפוצה. אני זוכרת שבזמנו אפילו היו בלוגים שלמים שמוקדשים רק לנאצה, לפעמים כלפי נושא מסוים [באותה תקופה היה פופולרי לשנוא "פריקים", ומנגד לשנוא "פקצות", אז היתה מלחמת בלוגים ביניהם].

מאז ומתמיד הייתי רגישה, ובייחוד בשנות העשרה שלי, כך שהיה לי מאוד קשה עם הנאצה. לא פעם ולא פעם מחקתי/העברתי את הבלוגים שלי בגלל שמישהו החליט שזה בסדר לכתוב תגובות לא נחמדות תחת ה"ללא שם" הידוע לשמצה של ישראבלוג.

כמובן שהעובדה שכל מיני בנות מהשכבה שלי גם היו "פעילות" בישראבלוג וזה היה סוג של ספורט, כנראה, לנסות למצוא בלוגים של בנות מהשכבה, כך שהיו פעמים שמצאו את שלי וכמובן התחילו להגיב תגובות לא יפות והרבה פעמים גם לא קשורות שנועדו להוציא אותי רק מול הקוראים. ואני מזכירה לכם, זה היה בתקופה לפני שהיה אפשר אפילו למחוק את התגובות האלה. נאלצתי למחוק פוסטים שלמים, אם פתאום החלטתי שאני מספיק אמיצה כדי בכל זאת לא למחוק את הבלוג כולו.

היו אפילו פעמים שבכיתי בגלל דברים שכתבו לי פה. עכשיו זה מצחיק אותי, כי הייתי ממש צעירה וממש רגישה ולקחתי ללב אמירות של כל מיני בחורות שעכשיו אני רואה אותן לפעמים ברחבי העיר והן נראות מבוגרות ממני פי שתיים, שמנות ממני פי שלוש, קולניות, סתומות ובאופן כללי לא שוות התייחסות.

זה מזכיר לי את הפעם שעשו עליי חרם ביסודי. פשוט עצוב שילדים קטנים עושים דברים כאלה, והילדים במוקד החרם לוקחים ללב.

עם זאת, הבריונות קיימת גם בקרב אנשים בני גילי, בעיקר בפייסבוק.

אני לא מסתירה את הדעות הפוליטיות השמאלניות שלי, בפייסבוק, והרבה פעמים זה נגרר לאיומים מצד אנשים שמתנגדים לדרך החשיבה שלי. מה שאני לא מבינה זה למה הם נכנסים מלכתחילה לקבוצות שמאלניות. כדי לצוד קורבנות לאיומים שלהם?

כל פעם שמישהו אמר לי משהו, באינבוקס, פשוט חסמתי אותו ודיווחתי לפייסבוק. זה מה שצריך לעשות, באמת שאין שום סיבה להשאיר אותם לא חסומים.

לדעתי תופעת הבריונות הזו נובעת מהידרדרות האופי האנושי בשנים האחרונות. לא צריך להיות גאון כדי להבין שמשהו קורה לנו כאנושות. הפכנו למנותקים יותר, מנוכרים, אך עם זאת אגרסיביים, כועסים ושתלטנים. כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו, רובנו מגיבים בדרגות שונות של כעס. לצערי, אחוז האנשים שמגיבים בדרגה גבוהה של כעס הולך ועולה.

קשה לחיות בעולם הזה ולהתמודד עם כל החרא הזה. להתמודד עם האנושות והמוזרויות שלה.

להתמודד עם כעס מצד אנשים שאנחנו לא מכירים, איומים מצד קיצוניים, קללות בלתי פוסקות.

אני גם עובדת מול לקוחות בחיי היומיום, כך שאני מקבלת על הראש מכל הכיוונים. וכן, זה קשה. אין לאן לברוח עם התחושה הזו. תמיד פתחתי בלוגים כאמצעי לברוח מהמציאות, לכתוב בפתיחות ולא להסתיר דבר אך כל פעם משהו הרס לי. בין אם אלה אנשים שמכירים אותי, או אנשים שמקללים אותי והורסים לי את החוויה. אנשים לא נותנים לאנשים אחרים להירגע וליהנות.

איך מתמודדים עם זה?

אני מניחה שהפתרון הוא לשים זין, גם אם הוא גם מניע את מעגל הרוע האנושי, כי אדישות זו התכונה האנושית הגרועה ביותר כנראה. אבל מה עוד נותר לנו לעשות כשמדכאים אותנו ואת חופש הביטוי שלנו, כשתוקפים אותנו בשל השקפותינו ולא נותנים לנו לממש את חופש הביטוי בשקט ובשלווה?