יום יבוא ואני אזרוק את כל הזכרונות שיש לי ממך.

מאוד מוזר לי שאני בקושי זוכרת אותו. אפילו לא עניין אותי לעיין במכתבים האלה יותר מדי. קלטתי כמה משפטים פה ושם, למשל "אני אוהב אותך", "אנחנו כבר שנתיים ביחד ואני אוהב אותך יותר ויותר" ושיט כזה. ולא הרגשתי כלום כשקראתי אותם. וגם לא הרגשתי כלום כשראיתי את כל זה או כשקרעתי את הנייר וזרקתי אותו לפח המיועד לנייר.

באחד מהם הוא כתב שהוא מצטער שהוא מעצבן אותי. ואז נזכרתי שהוא באמת ממש ממש עצבן אותי, ואף פעם לא השקיע או ניסה אפילו להיות חבר נורמלי.

למה נשארתי איתו שלוש שנים? כמה חסרת ביטחון הייתי?

חשבנו אשכרה שנישאר ביחד לנצח, שיהיו לנו ילדים ביחד. היינו כל כך טיפשים ונאיביים. במיוחד אני. בשבילו הרי אני מציאה.

בערך חצי שנה לפני שנפרדתי ממנו הפסקתי להרגיש כלפיו משהו. לקח לי זמן לעשות את הצעד בגלל שפחדתי להישאר לבד ובגלל שהתרגלתי אליו. חשבתי שאני לא אמצא אף אחד אחר.

ברגע שנפרדתי ממנו שכחתי אותו.

אני יודעת שזה נשמע נורא וחסר רגש, אבל זה כך.

אני חושבת עכשיו עליו, ועל זה שבא אחריו, וזה גורם לי להעריך את החבר הנוכחי שלי באופן שאני אפילו לא יכולה לתאר במילים.

נכון שהפוסט הקודם היה על הבחור שהיה לי קודם, שאני לא מצליחה למחוק מהראש עד הסוף, אבל אני מבינה שהנוכחי הוא... אמיתי. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה כלפי גבר רגשות שבאים ממקום טוב של חיבה אמיתית והבנה הדדית. בפעמים הקודמות הרגשות שלי נבעו מהצורך להיות עם מישהו, מהפחד להישאר לבד. רגשות מתוך תלות ולא מתוך אהבה.

הימים האחרונים היו קשים, בכיתי המון בגלל אותו בחור קודם למרות שעבר זמן מאז כל הסיפור איתו. הכל פשוט התעורר כי הוא שלח לי הודעות.

עכשיו נרגעתי ואני מצליחה להשתלט על עצמי, לחשוב ולהבין שאני במצב מעולה עכשיו. יש לי את הגבר הכי טוב בעולם, גבר מושלם שבאמת באמת טוב לי איתו.

ואני רוצה להישאר איתו, אני לא רוצה אף אחד אחר אף פעם.

ואני גם שואפת להיות אדם טוב יותר, בשבילו.