עוד סתיו, עוד ראש השנה. שוב הכל שונה.

החבר שלי בחו"ל, אני מרגישה פשוט לבד. תמיד הייתי בודדה, גם בתור ילדה, ועכשיו בגלל העבודה שלי אני גם בקושי רואה את ההורים שלי ואין לי ממש עם מי לדבר. החלפתי עבודה ובמקום הנוכחי אין לי חברים. זה מה שבאמת אהבתי במקום הקודם, זו היתה המסגרת הראשונה שאליה הרגשתי שייכת.

אני גם תמיד עייפה, תמיד. אני קמה בבוקר לעבודה, חוזרת הביתה, לומדת, עושה עוד משהו קטן והולכת לישון. או לחילופין מתעוררת יחסית מוקדם, לומדת, הולכת לעבודה, חוזרת והולכת לישון.

אולי חסרים לי ויטמינים ובגלל זה אני כל כך תשושה.

היום היה מטורף בעבודה, אפילו אין לי מילים לתאר את זה. אנשים באטרף חגים, קונים מתנות, הקניון פשוט מפוצץ. במשך כל המשמרת עמדתי על הרגליים, ואפילו כשנכנסתי לאכול לא היתה לי דרך לשבת כי בדיוק הטמבלית של הצוות נכנסה לשם והחליטה שבאמצע כל הטירוף הזה היא חייבת להכין מארזים. במחסן. אין, הגאונות של אנשים מסוימים פשוט הורגת אותי. אף אחד לא שם על המארזים המוכנים מראש האלה, ג'יזס פאק.

לא משנה, העיקר שנשאר לשרוד רק את יום ראשון ועוד איזה יומיים לפני סוכות ושוב אני אפטר מהחגים עד חנוכה.

אני מרגישה שרע לי בלעדיו, וזה לא בריא כנראה. מעבר לכך שאני מתגעגעת, גם ממש רע לי. אני עצובה, לפעמים בוכה קצת בגלל זה. זה לא בריא, נכון?

זה בסדר להתגעגע, אבל זה מגיע בימים מסוימים לדרגה לא בריאה. זה בגלל שאני באמת בודדה מטבעי, ואין לי אף אחד אחר חוץ ממנו. אין לי חברים, אין לי אפילו מכרים שאני בקשר איתם. די עצוב. אבל מצד שני, אני די מתעבת אנשים לאחרונה ולא באמת מתחשק לי לבזבז זמן שאין לי על אנשים שלא ממש מוצאים חן בעיניי.

מצד שלישי, לפעמים יש חשק לקשר אנושי.