סיימתי לקרוא את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", והאמת היא שמאוד התאכזבתי ואני מתחרטת שקניתי אותו במקום פשוט לקחת אותו בספרייה. לפחות היה לי מספיק שכל כדי לקנות אותו ב19.90.

אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה ספר ובאמת מצחיק ואני אוהבת את האווירה בספרים סקנדינביים באופן כללי, אבל ההייפ המטורף סביבו גרם לי לחשוב שזה יהיה הרבה יותר מצחיק. את הפרקים האחרונים בקושי שרדתי.

אולי זה בגלל הפן הפוליטי של הספר, שמעט צרם לי. אולי זה בגלל האופי של אלן קרלסון, לא יודעת מה בדיוק הציק לי.

אולי זה בכלל התרגום. לא מומלץ באופן כללי לקרוא ספרים בעברית, זה הורס אותם במידה ניכרת.

הכרתי אותו רק משהו כמו שנה אחרי התיכון, אבל את החותם של השכבה ההיא קשה למחוק. ושתיים מהן היו בחורות שהוא אמר לי שהן סתם ידידות שלו ולא היה ביניהם כלום.

איזה חזיר שקרן.

יש לי בחילה כל כך נוראית עכשיו. אני לא מאמינה שהכנסתי מישהו כזה לתוך הגוף והלב שלי. אפילו לא התעקשתי שהוא ייבדק, גם כשהוא התעקש שאני אתחיל ליטול גלולות. הייתי כל כך נאיבית, כמעט בתולה. היה לי רק אחד לפניו, וגם איתו לא ממש שכבתי.

למרות שידעתי שהוא רחוק מלהיות בתול, והמספר המשוער שהיה לי בראש היה מלכתחילה גבוה מבחינתי, מסתבר שהמציאות גדולה פי 3 מהמספר הזה.

כנראה זה קצת מתנגש עם האידיאלים, או חוסר האידיאלים, של החברה שלנו, אבל זה באמת דוחה אותי. אני לא אדם כזה, אני לא מישהי שתשכב עם כל אחד.

רע לי.

ממש רע לי. אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה ולא לשכב איתו. רצוי לא להכיר אותו, אבל לפחות לא לשכב איתו. אני מרגישה טמאה.