העובדה שאני נשארת בקשר איתו לא עושה לי טוב.

אני בוכה בלי הפסקה, העיניים שלי בצבע בורדו בבקרים בגלל שלילה לפני בכיתי ובקושי ישנתי, אני חיוורת ואין לי תאבון.

היום הוא יצא עם מישהי לפסטיבל הזה בתחנה המרכזית בת"א.

הוא אומר שהוא רוצה רק אותי, ורוצה שנחזור בעתיד, אבל בינתיים הוא עושה דברים כאלה וגורם לי להמשיך לחשוב עליו ולא להתרכז בקשר החדש שלי.

הבוקר נזכרתי באחד הימים הגרועים ביותר שהיו לי, בגללו.

זה היה היום שבו בערך הכל התפוצץ.

הוא נעלם לי, במשך משהו כמו יומיים לא ענה לי לטלפון וזה חירפן אותי לחלוטין. אני זוכרת שבשבת, כשהוא עדיין לא ענה לי, התחרפנתי לגמרי. הייתי אז על גלולות למניעת הריון שהתנגשו עם הכדורים שאני לוקחת נגד התקפי חרדה. הרגשתי שאני משתגעת, הרגשתי שאני עומדת לפגוע בעצמי.

עשיתי את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני באותו רגע, כדי לשרוד - לקחתי מונית לבית חולים לחולי נפש, לא זוכרת מה המושג הפוליטיקלי-קורקט לזה. אני מניחה שאפשר לסלוח לי על כל מילה, כי אני אחת מהם.

הגעתי לשם, יום שבת, הכל מת מסביב. נכנסתי לשם בוכה, רועדת, לא מסוגלת להירגע. הם לא רצו לעזור לי. אף פעם לא חשבו שרופאים במקום כזה מסוגלים להיות עד כדי כך אדישים, אבל מסתבר ש"קן הקוקייה" די מדויק בקטע הזה.

זה נגמר בזה שיצאתי חזרה לבד לרחוב. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי לאן ללכת. לא רציתי לחזור הביתה.

לקחתי מונית לבית שלו. פשוט ישבתי למטה וניסיתי להתקשר אליו שוב ושוב ושוב.

בדיעבד התגלה לי שהוא נסע עם חברים שלו לצפון, בלי להגיד לי. אולי זה נשמע דפוק לגמרי מצדי, אבל לא ידעתי איפה החבר שלי נמצא, במשך יומיים הוא לא הראה סימן, דאגתי לו בטירוף ומלכתחילה יש לי הפרעת חרדה ולא הייתי ביחסי דיבור עם ההורים שלו כדי שאהיה מסוגלת פשוט לשאול אותם ולוודא שהוא חי.

אז ישבתי שם. זה היה בחודש חם וישבתי ככה באמצע הרחוב, מנסה להתקשר ולהתקשר ולהתקשר.

בסוף החלטתי שאין טעם לשבת שם, והחלטתי להתקדם לעבר הבית שלי ברגל, שזה בקצה השני של העיר. אני זוכרת שהלכתי כאילו מתוך טראנס, לא קלטתי בכלל מה הולך סביבי. בנס לא דרסו אותי.

עכשיו אני מנסה להבין למה הרשיתי לו להביא אותי למצב הזה ולהתייחס אליי ככה. אני גם מנסה להבין למה אני עדיין נותנת לו את הזכות לשלוט ברגשות שלי.

לכבוד השנה החדשה, אני מאחלת לעצמי להתגבר עליו.