אין כמו לשבת בבית, לדעת שיש לי שלושה ימי חופש ברציפות, ליהנות מהמזגן הקריר ולשמוע הורורקור ראפ.

אם יש משהו שבאמת מונע ממני לחשוב על עצמי מחשבות טובות מדי, זה העור הבעייתי שלי. לרוב הפצעים לא בולטים, אבל הם כואבים אחושרמוטה וממש קשה לי לתפקד בימים שבהם הכל מתפרץ על הפנים שלי.

תכלס אני סתם לא מסוגלת לאהוב את עצמי. אנשים אומרים לי שאני "יפהפיה" ואני יודעת שאני יפה, אבל לא מסוגלת להאמין בזה עד הסוף ולחיות לפי זה. אומרים לי שאני לא מפגינה את המיניות שלי, וזה נכון. קשה לי להפגין את זה, בגלל שאני שונאת תשומת לב. אני נתקפת חרדה כשבוהים בי.

חוץ מזה לא עוזר לי שאני יוצאת מהבית כמעט אך ורק לעבודה שלי, וזו לגמרי לא עבודה שאפשר להתלבש יפה אליה. להפך, עדיף להתלבש כמה שיורק זרוק כי אי אפשר לדעת איזה דברים הם יחשבו שהגיוני שנעשה במהלך משמרת. בין אם זה להרים משקל כבד, להזיז דברים, לתזז בין מקום אחד לשני כדי להעביר דברים, או להתעסק במלא מלא אבק. אגב, זו הסיבה לאקנה גם - האבק המטורף שנצמד לי תמיד לפנים בעבודה.

העיקר אומרים לי ללכת למיונים של מלכת היופי. בטח. עם העבודה הזו, בלי יכולת או זמן להתעסק בספורט, אני אלך להביך את עצמי מול בחורות שכנראה לא באמת עושות משהו קשה ביומיום. זו לא תחרות הוגנת.

תנו לי זמן פנוי וגם לי יהיו ריבועים.

מצד שני, אני לא צריכה להתבאס מזה. כנראה שבכל זאת יש בי משהו, אם זכיתי בגבר הכי טוב בעולם, שאוהב אותי וחושב שאני מושלמת.