לאנשים במדינה הזו חסר שכל. אני לא יודעת מה גרם לזה, אבל איכשהו הגיעו למצב של טמטום טוטאלי, פשוט טמטום אינסופי שאין דרך חזרה ממנו.

אני עובדת בחנות ספרים ואני נתקלת כמעט אך ורק בלקוחות מטומטמים. מטומטמים ברמות קשות, לא סתם. ולא ברור לי איך אנשים כאלה מטומטמים בכלל יודעים לקרוא, ועוד יותר לא ברור לי איך אנשים אחרים מסוגלים לעבוד במקומות שמושכים אליהם אנשים עוד יותר דפוקים. הרי לפחות בחנות ספרים יש רף מינימלי של לדעת לקרוא.

אני יכולה לעשות סדרת פוסטים שלמה רק של ציטוטי לקוחות, או סתם תיאורים של דברים מפגרים שקרו שם. וזו יכולה להיות סדרה שעוד תימשך ותימשך, עד שאני סוף סוף אמצא עבודה שלא כוללת לקוחות.

למשל עכשיו אחרי החגים יש גל אנשים שרוצים לשלם עם תלושי מתנה של רב תו, רב קארד, ווטאבר. הכל טוב ויפה, אבל הם כמובן רוצים מבצע על מבצע על מבצע על הנחה על כפל מבצעים. נניח הם חברי מועדון, אז הם רוצים שגם יהיה להם 1+1, גם יקבלו את ה10% של המועדון וגם ישלמו בתו הזהב. אז מסבירים להם שאין כפל מבצעים עם תווים, ומה הם ישר עושים? מתחילים לצעוק על המוכרות. כאילו שאנחנו קבענו את ההגבלות של התווים האלה.

או למשל מישהי רצתה לשלם עם התו הזה על עיתונים, וכידוע כבר לכולם - תווים לא עוברים על עיתונים. אמרתי לה שאני בכל מקרה אנסה, כי מי יודע.. אולי. לא עבר. אז אמרתי לה שזה לא עובר, והיא התחילה להגיד שבסניף אחר זה עבר לה ואנחנו סתם שקרנים ובלה בלה בלה. אמרתי לה שעם כל הכבוד, אין לה מה להתלונן בפני עובדת שמקבלת שכר מינימום, כי ברור שלא אני זו שקובעת את הדברים האלה. ומה היא אומרת לה? "לא, את אשמה". אני מודה שהעצבים שלי קצרים מאוד ולא צריך הרבה כדי לשגע אותי, אז אמרתי לה שהיא חיה בסרט אם נראה לה שבחורה בגילי שסתם עובדת בחנות הזו ומקבלת משכורת כזו זעומה אשכרה משפיעה על משהו. כל כך מעצבנת אותי החוצפה של האנשים האלה, שחושבים שזה בסדר להתלונן ולצעוק על בחורה צעירה שבאמת לא קובעת כלום, במקום ללכת ואשכרה לדבר עם ההנהלה או יותר טוב - החברה שמנפיקה את התווים.

אני שם רק בשביל לשרוד במהלך לימודי התואר, לא מעבר לזה. זה לא המקצוע שלי, זה לא היעוד שלי. כן, אני אוהבת ספרים וכל החיים חלמתי לעבוד בחנות ספרים, אבל תכלס התאכזבתי מזה אחרי בערך החודשיים הראשונים שלי, ועכשיו אני שם נטו כדי לשרוד. פשוט כי אני לא רוצה ללכת למלצר, כי זה נשמע לי עוד יותר גרוע מהחנות הזו. אז כשמתחילים לבוא אליי בטענות על שטויות שאין לי מה לעשות איתם, זה מעצבן. מספיק אני אוכלת חרא מההנהלה, כשנותנים לי למשל להיות אחראית על המחלקה הכי גדולה בחנות ועל עוד כל מיני עניינים, כמובן ללא תוספת שכר, ועושים לי פרצופים כשאני רוצה לצאת לאכול לעשר דקות כי "אוי, יש מלא סחורה". מעניין לי את התחת. נשבר כבר הזין מהדרישות של המקום המחורבן הזה. אפשר לחשוב שיש לי שם משכורת גדולה או תנאים כלשהם, שהם עושים לי פרצופים על דברים כאלה.

לא משנה, לא רציתי סתם להתעצבן ביום חופש שלי.