אני מרגישה שיש לי הרבה (מאוד) דברים לומר, אבל אין לי קהל. אין לי בכלל עם מי לדבר ביומיום.

החבר שלי אומר לי לחזור לקשר עם ידידים וחברות שהיו לי בעבר, אבל אני יודעת שאין לי שומדבר במשותף איתם יותר והקשרים איתם לא יעזרו לי, אלא רק יבזבזו לי את הזמן.

אני רוצה להכיר אנשים מעניינים, שאני באמת אוכל לדבר איתם, לשתף אותם בדברים, לחלוק איתם חוויות. לא יודעת מה.

אני מרגישה באמת ובתמים מנוצלת. מפילים עליי עוד ועוד ועוד אחריות, אבל לא מעלים לי את השכר. אני עדיין מקבלת מינימום, למרות שאני כבר כמעט שנה וחצי במקום הזה ובאמת משקיעה הרבה. המון אפילו.

אני לא יודעת מה לעשות, איך לבקש העלאה.

אני לא יודעת אם עדיף לבקש העלאה או להפך, לבקש שיורידו ממני את כל הלחץ והאחריות ושאני אחזור להיות סתם עובדת שבאה, עושה את השעות שלה והולכת. האופציה השנייה נראית לי יותר מפתה, כי אני בכל זאת עכשיו באמצע התואר וזו עבודה זמנית לגמרי אז יהיה נחמד אם אני אוכל להתייחס אליה בהכי קלילות שרק אפשר.

מצד שני, בא לי יותר כסף. אני אוכל לסיים את התואר מהר יותר אם יהיה לי כסף.

אבל בשביל לסיים אותו מהר צריך גם זמן.