הפעם הראשונה שלי היתה נוראית, פשוט נוראית.

אני מבינה עכשיו שפשוט לא הייתי מוכנה, ולא נמשכתי ולא אהבתי את האדם שעשיתי את זה איתו וזו באמת היתה טעות.

זה היה עם החבר הראשון שלי, בגיל 17 אחרי שהיינו ביחד משהו כמו שנה. אני יזמתי את זה, בעיקר מתוך סקרנות ורצון לעבור את זה. הוא בכלל לא היה בקטע. נשמע אולי קצת מוזר, אבל הבנאדם לא היה מעוניין במין, לא היה מעוניין בנשיקות או מגע מכל סוג שהוא, למרות שהוא היה בגיל שההורמונים אמורים להשתלט לו על המוח.

יום אחד היה לו בית ריק ופשוט החלטנו לעשות את זה. קניתי קונדומים מראש (מבינים, אני קניתי אותם... פתטי) והוא הדליק נרות. הנרות האלה הלחיצו אותי ברמות, ועד עכשיו יש לי פוביה מהם. אני לא מסוגלת להיות באותו חדר עם נרות דולקים.

בגלל אותם נרות גם התחלתי לבכות.

לפני אותו יום כמובן קראתי באינטרנט על חוויות מהפעם הראשונה, כדי לדעת מה מצפה לי, ובכל מקום היה כתוב שעלול לרדת קצת דם. רימו אותי! ירד לי נהר של דם. אפילו בפעם השנייה שלנו עדיין ירד לי דם.

והכי גרוע - זה כאב. הרגשתי כאילו שדוקרים אותי מבפנים, והכל לחץ לי מבפנים. זה לא שהיה לו גדול, ממש לא, פשוט הגוף שלי לא היה רגיל לדברים כאלה, בכלל אף פעם לא אוננתי לפני זה ותכלס? לא נמשכתי אליו ולא הייתי רטובה.

החלק הכי גרוע היה היחס שלו אחרי זה. הוא לא דיבר איתי במשך כמה ימים. אין לי מושג למה בכלל חזרתי אליו אחרי זה.

זה לא אומר שסקס זה לא טוב. 

עם אנשים אחרים נהניתי מאוד, ועכשיו עם החבר הנוכחי שלי אני בכלל עפה באוויר.

פשוט לא היתה התאמה מינית שם, וזה לא מומלץ לעבור את הפעם הראשונה עם מישהו שאין את זה איתו.

אני עדיין מניחה שהיה טוב לעשות את זה איתו בפעם ההיא, כי עם החבר השני שלי כבר לא הייתי צריכה לעבור את הדימום והשטויות האלה, אלא פשוט נהניתי.

אני חייבת לציין שאני לא מקנאה באנשים שצריכים לעבור את זה. זה מסוג הדברים שעדיף לעשות ולשים אותם מאחוריך.