הנה עוד שבוע מתחיל.

מחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר, להיות בעבודה בשבע. ביקשתי בפירוש חופש בגלל שזה היום הראשון של קורס חשוב ולא רציתי להגיע עייפה. עכשיו אני אצטרך לבוא אחרי העבודה=\

אני שונאת את איך שהעבודה הזו מפריעה לי להתמקד במטרה המרכזית שלי כרגע, שהיא הלימודים כמובן. לא ברור מאיפה הגיע לראשים שלהם הרעיון שזה הגיוני לדרוש מאנשים להקריב קורבנות למען עבודת מינימום.

אני רוצה שכבר יגיע יום שישי, שאני שוב אראה אותו.

אני שונאת להיות רחוקה ממנו, ואנחנו באמת רחוקים. ערים שונות, שנינו לומדים ואני עוד עובדת, כמעט אין זמן להיפגש. זה מדכא אותי ברמות.

באמת קשה לי עם המצב הזה. החרדה שנגרמת מהמרחק גורמת לי להיכנס לסרטים מטורפים לפעמים. אני נכנסת לפחדים שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שהוא לא רציני, שהוא יחליט שקשה לו לפנות לי זמן וייפרד ממני.

ואני פשוט מרגישה יותר מדי בודדה ביומיום. ביחד עם החורף, שעון החורף והתשישות מהעבודה זה גורם לי לדיכאון.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר.