זהו, עכשיו אני שוב אראה אותו רק בעוד שבוע.

אני כל כך מתעבת אנשים, שהייתי בוחרת בנשק קר רק כדי להיות קרובה אליהם ברגעים האחרונים שלהם. לראות את זה נגמר.

אני לא באמת אלימה, אז זה לא יקרה, כן?

אבל לפעמים אנשים פשוט מביאים אותי למצבים שבהם יש לי מחשבות כאלה.

אני כל כך לא בנויה לעבודה מול לקוחות. בטח שלא לקוחות ישראלים. את עוזרת להם, מנסה באמת לעזור, ואז משהו קורה בגלל טעויות שלהם [בעיקר בעניין ההזדהות למועדון הלקוחות] וישר הם חייבים להתהפך על הבחורה שעזרה להם. לא מנדבים אפילו פרטים כדי שאני אנסה לחפש אותם במערכת. "לפני חודשיים מצאו אותי בסניף בX לפי מספר ת.ז, לא יכול להיות שאת לא מוצאת". עובדה, 15 פעמים הקלדתי כולל נסיונות עם ובלי ואפסים, ואין.

אז וואלק.

ואז את שואלת אם אולי המועדון רשום על מישהו אחר מהמשפחה, או אולי יש לה קבלה קודמת כלשהי כי מספר המועדון אמור להיות כתוב על הקבלות, וכו' וכו' והיא לא משתפת איתך פעולה. אז סבבה, בעיה שלה, לא?

אבל היא כן מבקשת ממני את השם שלי כדי להתלונן עליי.

הייתי יכולה פשוט מלכתחילה להגיד לה "וואלה אחותי, אין לך מועדון. לא מוצא אותך, יאללה טוסי מכאן". אבל לא, חצי שעה הייתי מרוכזת רק בה ועוד בסוף היא מתהפכת עליי ככה.

אני פשוט לא מסוגלת יותר להתמודד עם האנשים האלה! אני לא מבינה אותם, לא מבינה מה גורם ליצור אנושי להתנהג כמו שהם מתנהגים.

תכלס הם בקושי אנשים עבורי, לא באמת אנשים במלוא מובן המילה. יותר כמו מיקרובים שכל התכלית שלהם היא להסתובב בקניונים, לדבר על אוכל, לבזבז כסף שרוב הפעמים אפילו אין להם ובעיקר בעיקר להתלונן המון ולחפש אשמים. כולם אשמים חוץ מהם.

חבורת חארות.

למה עדיין לא נתנו לכל אדם מספר אישי שיהיה צרוב לו על הזרוע, כדי שנוכל להתלונן עליהם במידת הצורך? זה לא הגיוני שלחארות האלה יש זכות להתלונן על עובדים, רק כי נכנס להם איזה ג'וק לראש, אבל אנחנו לא יכולים להתלונן על לקוחות מטומטמים שמתנהגים כמו בהמות ומדברים אלינו כאילו שב29.90 הם קנו את כל הצוות. לא, לא רק הצוות, אלא גם כל הרשת.

אולי בכלל כל המדינה.

נמאס לי כבר להיות עצבנית מהעבודה הזו וכל הזמן פשוט להסתובב עם מיגרנות נוראיות, לאחל לאנשים מוות, לרצות לתקוע להם מספריים בגרון. אני אדם עדין, אני כל כך לא אלימה ולא רעה. איך הגעתי בכלל למצב כזה?

בגלל מצבי רוח כאלה חושבים שיש לי הפרעת אישיות גבולית. אני לא רואה ממש את הקשר, אבל שיהיה, אין לי כוח להתעמק במצבי הנפשי.

לפעמים פשוט יש לי הרגשה של מנת יתר טמטום בעבודה הזו.