אנשים טוענים שאני אף פעם לא שמחה, וזה פשוט לא נכון.

אני פשוט לא שמחה כשאני צריכה לדבר איתם.

אני שמחה כשאני בבית, כשאני עם החבר שלי, כשאני בחופש. כמובן בתנאי שאני לא נתקפת איזה התקף פאניקה או משהו, מה שקורה לפעמים גם.

אני לא מסוגלת להיות שמחה כשאני עובדת בלי הפסקה, צריכה ללמוד ועוד לא נותנים לי להתבטא. כשאני אומרת משהו ואומרים לי על זה דברים רעים וגורמים לי להרגיש כאילו שאני סתם שלילית בלי סיבה [כשיש לי סיבות מעולות], אני לא יכולה להיות מרוצה. אין לי איך להיות מרוצה במצב כזה, מה לעשות.

קצת קשה לי להיות מרוצה בלי שתהיה לי סיבה. אלא אם אני בחופש או עם החבר וכו' ואז אני מלכתחילה במצב סביר כאמור.

כשהימים שלי מלאים בעבודה שאני שונאת, אני באמת לא יכולה להתגבר על עצמי ולשמוח למרות הכל.

אני אדם שקשה לו להתמודד עם המציאות לפעמים. זאת אומרת, בתקופות כאלה, עמוסות וקשות. קשה לי. אני צריכה זמן לנשום כדי להיות חיובית. או לפחות ניטרלית, אחרת אני פשוט מתחילה להתלונן וזה גורם לאנשים לחשוב שאני "שלילית".

זה שאני מתלוננת לא בהכרח אומר שאני שלילית. ככה אני מוציאה קיטור, דרך קיטורים בעצם. מה אתם רוצים, אין לי סקס על בסיס יומיומי ואני לא עושה שום פעילות ספורטיבית קבועה, איך עוד אני אמורה להוציא את כל הכעס החוצה? באמת כאילו, איך מצפים ממני להוציא הכל החוצה?

אין לי אפילו עם מי לדבר. אין לי חברים שאני יכולה לשבת איתם לשיחת נפש ארוכה ופשוט לשפוך הכל. אז וואלה, כן, לפעמים יוצא שאני פתאום מקטרת קצת יותר מדי. תתמודדו. למה ישר לבקר אדם, לפני שאתה מנסה להבין מה הגורם?

בעצם אני יכולה להבין את הביקורת.

פשוט חבל לי שמעדיפים להעמיס עליי עוד סיבות לדאגה.

אני צריכה להתעורר בעוד 6 שעות ואני פשוט לא רוצה!

אני רוצה לחזור לילדות, מתי שפשוט הייתי יכולה להישאר בבית כשרציתי. ההורים שלי היו מודעים לכך שרע לי בבית הספר, אז פעם בשבוע הייתי יכולה להישאר בבית כדי להירגע.

אני רוצה לחזור לזה. ואף פעם לא חשבתי שאני ארצה לחזור לזה.