אני לא מאמינה שכבר עברה שנה מאז שהכרתי את תלמיד התיכון שיצאתי איתו. טוב, הוא היה בי"ד, אז לא בדיוק תיכוניסט, אבל מספיק קרוב. וצעיר ממני.

אני זוכרת את היום שיצאנו לדייט הראשון. הידיד הכי טוב שלי (שמאז גם איתו הקשר דעך) שידך בינינו, וקבענו להיפגש בתל אביב. הייתי כל כך לחוצה, הזעתי בטירוף והגעתי מוקדם כי פשוט אכלתי את עצמי בבית כל היום.

הוא התעכב בשיעור והגיע קצת באיחור, ועד אז פשוט הייתי בסטרס נוראי. לפני הפגישה רק דיברנו בצ'אט של הפייסבוק.

כשהוא סוף סוף הגיע, הייתי די המומה מהמראה שלו. הוא פשוט נראה טוב. וכל כך גבוה.

כמובן שבטיפשותי מרוב לחץ בקושי דיברתי במהלך הערב.

זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם מישהו שאפילו לא דיברתי איתו בטלפון לפני כן. טוב, האמת היא שזו גם היתה הפעם האחרונה.

הקשר שהיה לנו אחרי זה לא היה טוב. לא היינו מתאימים אחד לשנייה, הוא לא סיפק אותי ובאופן כללי היה קשה לשמור על הקשר כי הוא גר בעיר אחרת ועם העבודה והלימודים היה לנו קשה למצוא זמן.

ובכל זאת, אני זוכרת את הפגישה הראשונה הזו באור מאוד חיובי. האווירה באותו ערב, מזג האוויר הקריר, הריח שלו, ההתרגשות המטורפת הזו והלחץ, הציפייה והרצון למצוא חן בעיניו. זה פשוט... פשוט רגש כל כך עז. אהבתי להרגיש ככה, בעוצמה כזו.

נפרדנו אחרי ארבעה חודשים ביחד וזה היה די קשה. אני חושבת שאהבתי אותו, במידה מסוימת לפחות. הוא אמר שהוא אהב אותי.

מאז הפרידה דיברנו כמה פעמים, הוא שלח אסמסים ואז כשאני הגבתי הוא לא ממש רצה לפתח את השיחה לאנשהו.

עכשיו אנחנו לא מדברים בכלל.

מאז שהאוויר נהיה שוב קריר, כמו באותה תקופה, אני נזכרת בו ומתגעגעת.