בתקופה הכי גרועה בחיי, לפני משהו כמו שנה וחצי, היה לי ידיד שלא היה הכי שפוי בעולם. הוא תרם בהרבה לכך שהתקופה ההיא היתה מחורבנת.

השיא היה כשרבנו על איזה משהו, לא זוכרת אפילו מה, ולא עניתי לו. הוא הזעיק משטרה, והמשטרה הזו איכשהו גילתה שאני אצל רופא השיניים [עד היום אין לי מושג איך] והם פשוט נכנסו לקליניקה של רופא השיניים והיה בלגן שלם.

הוא אמר להם שאני רוצה לפגוע בעצמי.

וזה לא היה ככה.

אני כל כך מנסה להדחיק את כל הזכרונות האלה, אבל מדי פעם הם צצים וגורמים לי להרגיש כל כך רע.

אני מבינה שרוב הבעיה שלי היתה האנשים שהסתבכתי איתם. באמת שהכרתי כמה פריקים משונים, שמסוגלים לדפוק ככה חברים שלהם, להביך אותם, לסבך אותם עם החוק, עם המשפחות שלהם.

הכי גרוע שהוא פשוט ממשיך לחיות עכשיו, כאילו ששומדבר לא קרה, אבל לי יש את הזיכרון הזה, ולא עשיתי שום דבר רע או אפילו "חשוד" כדי שזה יגיע לי.

אני לא אדם רע, אבל אני מאחלת לו להרגיש את מה שאני הרגשתי באותו יום. הבושה הזו, שאי אפשר לברוח ממנה, מול אמא שלי שהיתה איתי ומול הרופאה שמכירה אותי מגיל 4. מול אנשים זרים.

השוטרים אמרו לאמא שלי שהיא צריכה לאשפז אותי, בלי שעשיתי שום דבר. לא אמרתי כלום אפילו. פשוט הכרתי את האדם הלא נכון.

ואמא שלי היתה בטוחה שמשהו באמת רע קורה, היא לא האמינה לי אחרי זה, כי איך אפשר להאמין למישהו שהמשטרה המזדיינת באה בגללה.