אנשים שאומרים שהסרטים שאני אוהבת גרועים, או אומרים שזה "ילדותי" לאהוב ז'אנרים מסוימים, ואז מתברר שהסרט האהוב עליהם הוא פשוט מתחת לכל ביקורת.

אני מאוד אוהבת אימה. לא רק בסרטים, אלא גם בספרות, אמנות וכו'. אני פשוט אוהבת את האסתטיקה המיוחדת שיש לזה.

אני לא חושבת שזה בהכרח ילדותי, במיוחד כי יש סרטים שמאוד רחוקים מלהיות ילדותיים, גם בתוכן וגם מבחינה ויזואלית. האמת שאפילו בסרטים יותר פופולריים, שגם נערים מתעניינים בהם, כמו למשל "המסור", אפשר למצוא צדדים מרתקים. האמת שספציפית "המסור" גם לא פשטני במיוחד מבחינת הכתיבה, בניגוד למה ש"אניני טעם" מסוימים נוטים לחשוב.

אני חושבת שאני אוהבת את זה בגלל שהאימה הוא תחום שבו יש חופש אמיתי לדמיון, יש מקום לרעיונות הכי חולניים שרק ניתן למצוא בתוככי המוח האנושי. כמובן שלא כל היוצרים שמתמזל מזלם לקבל תקציב מנצלים את החופש הזה, ולא חסרים סרטים חסרי מעוף. כמובן כמו תמיד עם עולם הקולנוע - הרבה פעמים דווקא הסרטים עם התקציבים הגדולים, שיש להם את האפשרויות הכי גדולות מבחינת הסט, האפקטים, האיפור וכו', מעדיפים להתמקד במשהו שימשוך קהל כמה שיותר גדול, ולא באמת נכנסים לעלילות מסובכות וטוויסטים מעניינים שאפשר לעשות.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בז'אנר הזה הוא חוסר החשיבות היחסי של השחקנים. המעריצים של הסרטים מעניקים חשיבות גדולה הרבה יותר ליוצרים ולא לשחקנים. ובאופן כללי, לסרט יש אפשרות להיות טוב גם אם השחקנים לא טובים ולא מקצועיים, בניגוד לסרט רגיל שבו זה יהיה די צורם.

יש סרטי אימה בודדים שבהם אני זוכרת את הדמויות ושמה לב לשחקנים שמגלמים אותן.

אני אוהבת את זה בגלל שזה משאיר מקום יותר גדול להערכה כלפי היוצרים, בניגוד להערצה כלפי הפיונים שבפרונט. אני מתארת לעצמי שלשחקנים בעלי אגו נפוח יהיה מאוד קשה לשחק בסרט שבו ישימו לב יותר למאפרים ויוצרי האפקטים ולא אליהם. וזה מה שקורה בפועל בתוך הקהילה הזו.

האמת שאני אוהבת את זה גם בגלל שלפעמים נמאס מכל המעריצות הטינאייג'ריות הסתומות שמשתלטות על כל משטח וירטואלי שבו ניתן להשאיר את הדעה שלך על הסרט, עם הפוסטים בנוסח "הוא כל כך חתיך!!!! 3>>> תעשה לי ילד!!!!". כן... מעצבן זו לא מילה.

בשנה האחרונה בקושי צפיתי בסרטים שלא שייכים לז'אנר. אני משתדלת לצפות בסרטים בכל ערב שבו אני לא עובדת, והספקתי לראות הרבה מאוד סרטים לשמחתי.

חלקם כמובן היו מחורבנים לחלוטין, אבל היו גם כמה שהפכו לסרטים הכי הכי אהובים עליי עכשיו. ממש סרטים שאפשר לראות ביום דכאוני ולהתעודד, כמה מוזר שזה נשמע.

אני שמחה שיש לי משהו שאני באמת מסוגלת להתעניין בו בתקופה הזו, שבה אני עמוסה עם עבודה ולימודים ומרגישה מנותקת רגשית כל כך הרבה פעמים. כולם צריכים משהו שמעורר בהם עניין וסוג של תשוקה, אפילו.

רק אומרת.