סגרתי את פרופיל הפייסבוק שלי ואז אחרי כמה זמן חזרתי, וזהו. אף אחד לא מדבר איתי יותר שם.

האנשים הבודדים שעוד איכשהו הכרתי, הפסיקו לדבר איתי. אז עכשיו תכלס אין לי אף אחד חוץ מהחבר שלי, אפילו לא לשיחות סתמיות.

לפני זה ידעתי שאין לי חברים שאני יכולה לצאת איתם או לדבר איתם על משהו חשוב, אבל עכשיו גם אין אנשים לסמול טוק.

זה לא שלא ניסיתי ליזום שיחות, שלא תבינו לא נכון. אני כן. הם פשוט לא עונים.

או עונים ב"היי" ואז נעלמים.

בלימודים אני לא מכירה אף אחד, וכולם שם יותר מבוגרים ממני.

בעבודה דווקא אני מסתדרת עם כמה אנשים, אבל רק במסגרת העבודה. שזה גם טוב.

אין לי מסגרת אחרת להכיר בה חברים.

אני מניחה שזהו, הגעתי לשלב שבו אני באמת תקועה באותו מצב, בבדידות הזו, ללא יכולת לשנות את זה. עד שאני אמצא מסגרת חדשה, אולי.

גם אז אין הרבה סיכויים שאני אשכרה אכיר מישהו שאני אוכל להתחבר אליו.

אני לא מבינה האמת איך לא התרגלתי עד עכשיו להיות לבד. בגן לא היו לי חברים בכלל, ביסודי היתה לי חברה אחת ואז גם היא עברה דירה. בחטיבה היו לי חברות רק בשנה האחרונה... ובתיכון גם, רק בשנה האחרונה היו לי חברים.

ואז כשכולם התגייסו, זה נגמר.

לא שאי פעם הכרתי אנשים שהייתי מסוגלת להשקיע בקשר איתם בתקופה עמוסה כזו. אני תמיד חושבת לעצמי "זה שווה את זה?" והתשובה היא תמיד "לא".

אם אני איפגש איתם, זה אומר שיהיה לי עוד פחות זמן לקרוא, לשמוע מוסיקה, לראות סרטים וסדרות. עוד פחות זמן לבלות עם חיות המחמד שלי, עם החבר שלי.

פחות זמן לישון.

זה שווה את זה?

לעזאזל, לא.