איכשהו המנהלת שלי תמיד מסוגלת לגרום לעובדים להרגיש חרא. כאילו שעושים לנו טובה בכך שמעסיקים אותנו בתנאים מחורבנים ומשלמים לנו מינימום.

באמת? לזה הגענו פה בישראל? שכל מיני מקומות קפיטליסטיים חזיריים כאלה יכולים להתנהג אל העובדים כאילו שהם עבדים ועוד להתנהג כאילו שמצילים אותנו מעוני?

אני מתה לעוף משם כבר. רק אסיים את התואר ואעוף. כנראה שאפילו לפני, כי הסבלנות שלי עומדת להיגמר.

אני לא יודעת איך אני אמשיך לחיות עם המיזנתרופיה שלי.

נמאס לי מאנשים, אני כבר לא מסוגלת לראות אותם בלי להרגיש רע. יש לי בחילה רק מהמחשבה שאני עוד צריכה ללכת לעבודה היום ולראות את ההמונים האלה במהלך המשמרת. באמת שזה עושה לי רע.

אפילו מהאנשים שעובדים איתי נמאס לי. חוץ ממישהי אחת.

יש לי בחילה.

אני צריכה חופשה, במקום מרוחק ושקט, בלי אנשים. או לפחות בלי ישראלים. בחיי שנשבר לי מהמדינה הזו. כל כך הרבה חוסר תרבות במקום אחד, זה לא נורמלי בכלל.

כל המשפחות האלה בקניון, כולם צועקים על כולם, הילדים לא מחונכים בשיט, ההורים שמים זין על הצאצאים שלהם. לא יכולה יותר להסתכל על כל זה.

אני מרגישה כאילו שכל זה סוגר עליי. ביחד עם התקפי החרדה שיש לי בזמן האחרון, אפשר להתחרפן.

אומרים לי ללכת לטיפול. איזה טיפול יעזור לי אם תנאי החיים שלי מלחיצים אותי? טיפול לא ישנה את העובדה שקשה לי להיות ליד אנשים, ובטח שלא ישנה את העבודה שלי. להפך, אני אבזבז כסף ואז תהיה לי עוד סיבה להילחץ.

ואם כבר מדברים על כסף, אני חייבת לתכנן את התקציב שלי כך שהחסכונות יספיקו לי עד סוף התואר כדי שלא אצטרך להפסיק את הלימודים. אוף. הלחץ הזה משגע אותי.

מעודד אותי להיאחז בפנטזיה של סיום התואר, כי אז אני לפחות אוכל למצוא עבודה שלא מחייבת אותי להתמודד עם המוני אנשים. להתמודד עם צוות אני מסוגלת, אבל לקוחות שואבים ממני את כל הכוחות הנפשיים המעטים שנשארו לי.