למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.